אני שלם.
פצעי האהבה שהביאוני לכאן הגלידו,
הפכו לזכרונות נעימים יותר או פחות,
מנותקים מכל רגש כואב וחד, דהויים מספיק.
בעמל רב, בדמעות ובזכרונות חדשים,
בניתי חומות והגנות סביב ליבי,
לעצור את עוצמות הרגש,
לחצוץ מהעולם האמיתי.

והנה אני, מאושר.
בניתי את חיי החדשים כמעט כמו שחלמתי,
אני לבד, לבד וטוב לי.
האהבה תגיע שוב, אינני חושש-
עדיין מפתח ציפיות מכל אחת שנכנסת לחיי,
ומתאכזב מחדש כל פעם, כשנמאס.
אך החומות חזקות מספיק, והלב איננו נפגע,
למרות זאת- לא אפסיק-
הציפיות הן המפתח לאהבה,
וחומות ליבי לא יהפכוני אדיש.

אני הולך. אין לי צורך במקום זה יותר.
הוא יהפוך לשריד הסטורי ממני,
מזכרת מתקופת התאוששות והתחדשות.

אאוטינג לא יהיה כאן, גם בו אין לי צורך.
מצד שני- המייל שלי תמיד זמין :)

תחיו טוב!

יובל.