בתור מישהי שמעולם לא עלתה על מטוס ונסעה למקום אחר, מדינה אחרת, כל העיניין הזה קוסם לי

ועכשיו, כשאני במרחק שעתיים בלבד מיציאה מהבית לכיוון שדה התעופה ומשם במרחק חמש שעות מלונדון - 

הכל נראה לי כמו חלום. יותר מכך, אפילו בחלומותיי הפרועים ביותר, לא הרשתי לעצמי לחלום על לונדון.

במקום שראשי יהיה טרוד במחשבות על המטוס, האנשים, הרכבות הסבוכות, על לונדון, הכבישים ההפוכים, האוכל, התיק, המזוודה, על לונדון..

כל מה שאני חושבת עליו הוא; מתי אפגש עם החברים שלי, יום ההולדת של ידיד שלי, הכסף שהשארתי במכנס שזרקתי לכביסה, המטלות שלי

הראש שלי לגמרי במקום אחר ואם לא בנתב"ג, כשאגיע ללונדון - המציאות תכה בי.

'מעיין, את לא תשאירי את כל האירגון של המזוודה לרגע האחרון, שומעת?'

התחלתי לארוז בחמש בצהריים וסיימתי לאחר 7 שעות של עצלנות ועשיית כל דבר אפשרי חוץ מבאמת לארוז.

מרפי, אתה שם למעלה שעושה צרות ומשנה תוכניות, תדאג שהפעם לא אצטרך להגיד את המשפט "אוי לעזאזל, אני לא מאמינה ששכחתי את זה!"

אחרי שעתיים ברכב כדי להגיע לנתב"ג אני מתיישבת על מטוס של חמש שעות ללונדון ואחריו על רכבת של חמש שעות לאדינבורו, סקוטלנד.

'את מוכנה לחצי יום שמלא בתחבורה ציבורית?!'

התזמון לנסיעה מצויין ומספק לי בריחה לתקופה קצרה מקיץ ישראלי חם ולוהט.

אדינבורו בהחלט מחכה לי, וכך גם לונדון

:)