אין זמן יותר טוב מיום התחבורה הציבורית כדי לתאר כמה שאני אוהבת תחבורה ציבורית.
היו הייתה פעם ילדה קטנה ושמה נועה. נועה גרה ב"עיר" מודיעין אשר עליה שלטה חברת האוטובוסים שתזכה למצוות מרגלית.
בראש החברה עמדה הוד רוממתה ענת, היא הייתה זו שעונה לטלפונים העצבניים שהגיעו לחברה, בעיקר ממני ומנטע לי. היא כמובן כיבדה את פניותינו ולא שיקרה לנו אף פעם.
למשל, כשהיא הייתה אומרת לנו שקו 8 יימח שמו יגיע עוד 10 דקות, זה לא נחשב לשקר שהוא הגיע אחרי 40 דקות, כי היא התכוונה שהוא יגיע עוד עשר בעוד חצי שעה. היא פשוט לא אמרה לנו, כי היא לא רוצה להגיד סתם מילים שברורות מאליו.
לנהגי מרגלית היה תחביב- אם הם רואים מישהו בתחנה ממתין בסבלנות (מכין חבל כדי לתלות את עצמו זה גם סוג של סבלנות) הם ינפנפו לו לשלום כשהם חולפים על פניו. מה קרה? הם סך הכל דואגים לבריאותו. הנוער של ימנו, כל היום בבית וקצת אוויר צח לא יזיק לו. אז מה אם האוטובוס הבא בעוד שעה ואין שם דרך אחרת לנוע בתוך מודיעין.
עוד דברים כיפיים שעברו עליי תוכלו למצוא פה:
איך לא ללכת לאיבוד במודיעין
(ותאמת שזה שווה קריאה- אחד הפוסטים היותר מצחיקים שלי)
בכל מיקרה, קצת לפני החופש הגדול נחתה עלינו הבשורה המשמחת- מחליפים את מרגלית. מאז ששמעתי את זה, ישבתי שבעה- שבוע לא אכלתי ושתיתי רק קולה (ואני שונאת קולה!). בכיתי הרבה.
מחליפים את מרגלית, מקור האושר הגדול ביותר שלי והסיבה שאני בחיים היום.. האור בקצה המנהרה- איננו. ושום חברת אוטובוסים אחרת לא תוכל למלא את החלל הריק שנפער בתוכי.
אבל, הישועה לא איחרה להגיע ואת מודיעין תקפה חברת האוטובוסים קונקס. (אני אוהבת להגיד את זה במקום עם הדגש על הקונקס אז על הקונקס וככה זה נשמע ממש מטומטם וראוי). ואני שחשבתי שאין דבר יותר גרוע ממרגלית, נרגעתי- כי יש. פפפ.
ומה קרה לי ולחברותיי עם קונקס זה סיפור אחר- ליום אחר.
וזאת הסיבה שאני אוהבת תחבורה ציבורית. כי אין לי ברירה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
moza
