| 8/2009
לבנון שלי - זכרונות ממבצע שלום הגליל - פרק 4
בפרקים הקודמים (הראשון, השני והשלישי) סיפרתי על התקופה שלפני המלחמה ההיא, הכניסה שלנו ללבנון, ההגעה לאזור דרומית-מזרחית לשדה התעופה של ביירות, ההמתנה שם והחזרה (הזמנית, כפי שיוסבר בפרק זה) לארץ.
עוד דבר שלא ציינתי בפרק הקודם הוא שכשצפינו לכיוון ביירות (רוב הזמן לא ראינו הרבה מביירות, כי היינו מוסתרים ע"י גבעה קטנה וצימחיה (וטוב שכך, אחרת היו יורים עלינו יותר)), ראינו את מטוסי חיל האוויר מסיירים ואולי אף תוקפים את ביירות. מה שראינו בעצם זה את מעופם והנורים שהם שיחררו כדי להתחמק מטילי נ"מ. פה ושם גם ראינו התפוצצויות על הקרקע. היו שם, מזכרוני, הרבה טיסות. אגב, באותה מלחמה, ונראה לי שלא בגזרה שבה אני הייתי, חיל האוויר הישראלי הנחית מכה קשה לחיל האוויר הסורי שאיבד הרבה ממטוסיו.
כאמור חזרנו לארץ והמשכנו להדריך חיילים עד סיום הקורס (האמת, שאת הקטע הזה אני פחות זוכר... כנראה שלא היה כאן משהו מיוחד. בד"כ נוטים לזכור אירועים שהיה בהם ייחוד ו/או שריגשו אותנו באיזה אופן). יותר מאוחר הוחלט שאנחנו חוזרים ללבנון.
הכניסה הראשונה שלנו ללבנון היתה דרך מעבר ראש הניקרה וכך נענו על זחלי הטנקים עד שהגענו לביירות. באותו זמן בערך או שמא יום לפני שנכנסו ללבנון בפעם הראשונה, נחת מהים כוח של צה"ל באזור נהר ההאוולי שמצפון לצידון. זו כמדומני הנחיתה הידועה יותר במלחמה, אבל גם לנו יצא להשתתף בנחיתה מהים עם הטנקים אולם זו היתה נחיתה במקום אחר.
כחלק מההכנות לנחיתה, שלחו אותנו לבסיס חיל הים (כמדומני באזור אשדוד) וקפצנו למי הים עם המדים והנעליים כשאנחנו חגורים חגורת הצלה שעוזרת לצוף, וכך היינו צריכים לשחות מהמקום ממנו קפצנו למים עד למקום לא רחוק, מרחק של כמה עשרות מטרים כדי לתרגל מקרה טביעה (או משהו כזה). אח"כ אם אני זוכר נכון קבלתי "תעודת פושט ימי"... בזכות אותה קפיצה עם הבגדים והשחייה הקצרה. זה כנראה היה תנאי הכרחי כדי לשוט בנחתת. כאמור באחד הפרקים הקודמים, בפעם הראשונה שעלינו ללבנון הייתי אמור להיות מפקד הטנק שלי, אבל ברגע האחרון זה שונה. הפעם הציעו לי להיות מפקד הטנק, אבל העדפתי, בגלל שלא התנסתי בסיבוב הקודם, לאפשר למישהו אחר ואכן מישהו אחר, רצה, אז אפשרתי לו להיות המפקד. אני רק ביקשתי להיות נהג הטנק וכך היה.
קבלנו הוראה להכין את הטנקים לנחיתה מהים, זה אומר לאטום עם משחה מיוחדת כל מיני פתחים מתחת לטנק ובכל מיני מקומות נוספים. כמובן שהאטימה הזו היתה חייבת להיות מושלמת, לא הייתי רוצה שבזמן שאני נוהג בטנק, חלילה יציפו אותי מים בתוך תא הנהג... בניגוד לעלייה הראשונה ללבנון שהיתה די חפוזה, הפעם היה לנו מספיק זמן להתכונן ולכן יצאנו מצויידים הרבה יותר טוב. למשל במקום "מזרוני הצוות" (כפי שהם מכונים) הדקים, לקחנו איתנו מזרונים צה"ליים רגילים שהיו עבים יותר. לקחנו גם גזיות ועוד כל מיני דברים שיכלו להקל עלינו את השהייה (כבר היה לנו ניסיון קודם מה חסר).
ואז הגיע יום היציאה. יצאנו כמדומני שוב מאזור אשדוד (פלוס-מינס) עם נחתת שנדמה לי קראו לה נחתת 60 (שאורכה 60 מטר) כשעליה מספר טנקים וצוותיהם. זה היה חלק מכמה נחתות ואולי גם ספינות שנעו ביחד צפונה ללבנון. השיוט היה איטי יחסית לתנועה של למשל כלי רכב וארך אולי יממה (פלוס-מינוס, את זה באמת שאני כבר לא זוכר). אני זוכר שקיבלנו כדורים נגד הקאות, הנחתת די התנדנה מצד לצד כל מהלך השיט הזה, לכן היתה לזה הצדקה. הטנקים היו בבטן הנחתת ואנחנו ישבנו על הסיפון עם חגורות ההצלה עלינו...
כשהיינו קרובים ליעד, אני זוכר שאחד מאנשי צוות הספינה החליט להפחיד אותי ואמר לי שיש דיווחים על מחבלים באזור הנחיתה, אני כמובן די נלחצתי מזה, טנק הוא מטרה די בולטת לטילי נ"ט, אבל אותו בחור, קצת לפני שהגענו יותר קרוב ליעד, אמר לי שסתם עבד עלי.. קצת הוקל לי.. זה לא מסוג הדברים שכדאי לעשות צחוק מהם... הנחיתה היתה צפונית לביירות באזור העיר ג'וניה. כמדומני זה קרה בחשכה אולי בסביבות 10 בלילה פלוס-מינוס. נכנסו לטנקים, אני ישבתי בתא הנהג וברגע שקיבלנו אישור מהנחתת, הטנק נכנס למי הים ויכולתי מתוך תא הנהג (דרך פריסקופים מיוחדים) לראות כיצד אנחנו ממש טובלים עמוק במי הים התיכון, כך נסענו כמה מטרים עד שהגענו לחול היבש של החוף.
אח"כ נסענו על כבישי העיר ג'וניה. אני זוכר שראינו שם איזה קזינו (או לפחות משהו שנראה כזה). אני גם זוכר שעצרנו באיזשהו מקום בצד הכביש לחניה קצרה וירדנו מהטנקים. הסביבה היתה סביבה נוצרית כלומר סביבה אוהדת לנו. בעודנו מסתובבים ליד הטנק, מגיעה בחורה מקומית צעירה והציעה לנו פינג'אן קפה עם כוסות על מגש, מלווה בחיוך חינני. התלבטתי אם ללגום מהקפה, אבל קיבלתי אישור מהדרגים מעלי... שוב מחזה מעניין באמצע מלחמה...
יותר מאוחר הגענו לנקודת חניה שהיתה בעצם איזה שביל עפר על צלע הר. שם שהיינו כמה שבועות. רוב העיסוק שלנו שם היה בלהעביר את הזמן. לא היתה באמת פעילות באזור הזה. מה שכן היה, זה מצור על ביירות. היינו מתוכננים, במקרה הצורך, להיכנס לביירות והפעם מכיוון כללי צפון. בסופו של דבר יותר מאוחר הושגה הפסקת אש ואנשי אש"ף הסכימו להתפנות והיגרו לתוניס. אם לא היתה מושגת הפסקת אש והיינו נכנסים לביירות, אני מניח שהיו נפגעים חיילים רבים. היו לנו דיווחים כלליים על סוגי כלי הנשק שהיו שם שכללו למשל טילי נ"ט מסוג סאגר, סוג טיל שפגע בלא מעט טנקים, למרות שהיה לטנקים איזה מיגון כנגדו.
בפרק הבא אספר קצת על השהייה שם, החזרה משם ועוד.
| |
|  כינוי:
בן: 63 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
