עוד לא נשוי

דיווח 73

היום, יום ב', עשיתי סיבובון בת"א וישבתי גם באיזה בית-קפה, יותר מאוחר עשיתי גיחת חיפוש משולבת קניות בקניון רמת-אביב. לא ראיתי אפאחת מתאימה בכל הנ"ל. תמונה מהיום מקניון רמת-אביב בהמשך הפוסט.

ועוד על השריפה ועל תופעות שלכאורה לא קשורות

כבר רמזתי באחד הפוסטים הקודמים, שאני חושב שמקרה השריפה בצפון, מעיד על בעיה(/ות) אחרת ממה שנראה על-פניו. הזנחת נושא כיבוי האש היא סימפטום בעיני, היא לא התופעה. כתב יפה ונכון הבלוגר "חסר מעש"בפוסט שהופיע בהמלצת העורכים, על עניין הקיצוצים והצמיחה והקשר שלהם לעניין חוסר ההתכוננות (גם הגבתי לו באותו פוסט שלדעתי מדובר בעניין רחב עוד יותר ממה שהוא הציג (ובצדק)).

היום שמעתי ברדיו שאם היו יותר פצועים מכוויות, לא היו מספיק רופאים ו/או אמצעים כדי לטפל בהם בו-זמנית. תוסיפו לזה את העובדה שמפקדים בכירים בצבא הזהירו לא פעם שבמלחמה הבאה העורף יהיה חשוף הרבה יותר לפגיעות טילים ותבינו לבד את גודל הבעיה.

בכותרת הקטע הזה הזכרתי "תופעות שלכאורה לא קשורות" והן באמת לא נראות קשורות, אבל אם מנתחים מספיק עמוק (ורחב וגבוה וכו'... דהיינו לכל הכיוונים) תופעות אפשר למצא קשר. הנה כמה תופעות לכאורה לא קשורות: רמת הציונים של תלמידי בתי הספר בבחינות בין-לאומיות (ראו אגב משהו מהיום בנושא), הכישלון היחסי במלחמת לבנון השניה, תרבות הליסינג (כשעובדים במקום עבודה נוסעים ברכב מושאל ולא שלהם), רמת החיים הגבוהה יותר ואולי אפילו זה שאני רווק... כן, כן.

מה הקשר? הכל קשור לאנשים וצורת ההתנהלות שלנו כחברה בהרבה מאד רבדים. בתקשורת נשמעו כבר כל מיני האשמות כלפי מנהיג X וכלפי מנהיג Y. אני חושב שאני כבר בשלב יותר מתקדם מזה. הכי קל בעיני זה להאשים מנהיגים (גם אם זה נכון, אני לא ממעיט מחלקם). אם הולכים מספיק צעדים אחורה, רואים שהמנהיגים (אלה שבביקורת) לא הגיעו לעמדות שלהם כך סתם. העם הוא זה בחר בהם (ובמפלגתם), אם זה בבחירות לכנסת/ממשלה ואם זה בצורה מצומצמת יותר בבחירות תוך-מפלגתיות.

אז האשם לדעתי הוא בעם (בחלקו/רובו) ולמרות שאני לא בחרתי בראש הממשלה או בשר הפנים ועוד, אני רואה עצמי חלק מהעם, אז אני אומר שאנחנו כולנו (או לפחות רובנו) אשמים, מי יותר ומי פחות. למה הזכרתי את תרבות הליסינג לעיל? לכאורה זה דבר נחמד ונוח וזה אכן כך, אבל יש כאן תופעה תרבותית. פעם (יחסית מזמן...) יכולת בד"כ להחזיק רק רכב פרטי משלך (למעט אם עבדת בצבא/מוסד ממשלתי ומרמה/תפקיד מסויים) היום הרכב (בליסינג) הוא לא ממש שלך ואתה פחות מטפל בו, מחליף אותו כל X שנים, יש לך לכאורה פחות אחריות עליו. פעם, אתה היית אחראי יותר לרכב שלך, ייתכן גם שאם היית קונה רכב פרטי משלך, היית מאבזר אותו עם יותר אמצעי בטיחות וכד'. אז שוב, אני לא פוסל לגמרי את עניין הליסינג, אבל כמשל (לא בהכרח התופעה עצמה) זה משהו ששונה בהתנהלות החברתית שלא ממש לוקחת אחריות, לא מסתכלת רחוק, אלא דואגת יותר לרק מה שקורה ממש עכשיו ובעיקר עושה חישובי רווח-הפסד לא בהכרח ראויים.

הכשל במקרה הזה כמו גם במלחמת לבנון השניה, הוא כאמור גם כשל חברתי (ראו למשל המאמר של ארי שביט בזמנו). לא רק מנהיג כזה או אחר כשל, השיטה כשלה, העם כשל. אני חושב שדרוש שינוי חברתי בכל מגזרי החברה ואין כאן ימין או שמאל, דתיים או חילוניים, לא אלה בסדר ולא אלה בסדר, כל אחד עם הטעויות וההתנהלות הלא נכונה שלו. אז מצד אחד נורא קל רק להציג את מה שלא בסדר, אבל מצד שני ובאופן פרקטי חשוב גם להציע אלטרנטיבות - מה כן לעשות. אני לא מתכוון להאריך עכשיו כי זה נושא שלם, אני יכול למשל להפנות את הקוראים שלי לפרק א' ולפרק ב' של "המדינה האוטופית שלי" שכתבתי בזמנו כאן בבלוג (עדיין לא כתבתי את הפרקים הבאים (חוסר זמן וכו'...)).

הנה תמונה מהיום מקניון רמת-אביב:

לילה טוב לכם/ן קוראי וקוראותי החביבים והחביבות.