עוד לא נשוי

עוד לא הכנתי את הלוגו שהבטחתי בפוסט הקודם, אבל בא לי בכל זאת לכתוב הפעם על משהו.

חשבתי על זה שביחס לנתוני הפתיחה שלי אני מרגיש די כישלון. המושג "נתוני פתיחה" הוא מושג מורכב, אבל הוא יכול לכלול למשל יכולות (יכולות מולדות ויכולות שהן תוצאות של השקעה מהסביבה) ועוד.

גדלתי במשפחה שבה אבי ז"ל היה קצין בכיר בצבא ואח"כ (וללא קשר לשירות בצבא) הפך לעו"ד. אימי גם מילאה תפקיד מאד מיוחד (אם כי משהו שונה לגמרי מאבי ולא באותה רמת בכירות), אבל אני מעדיף לא לפרט כאן מטעמי צינעת הפרט. הורי באמת נתנו לי נקודת פתיחה יפה ואני מרגיש שאני מאכזב אותם, בעיקר בצד הזה של הקמת משפחה. בגיל שלי (כמו שמצויין בכותרת המשנה של הבלוג) כבר הייתי צריך נשוי עם ילדים.

אם אני צריך לחדד את זה נראה לי שאחת הבעיות שלי היא בגישה. לא נראה לי שאני טיפוס דיכאוני במובן הקליני של המילה, אבל אני לא טיפוס שמח או לפחות לא שמח רוב הזמן (מידי פעם בוודאי שכן). אני יכול לתרץ את זה בזה שאני לבד. זה שאני לבד זה לא בגלל שאני רוצה להיות לבד. אני מאד רוצה זוגיות, אבל אני רוצה מישהי מתאימה ולא 'סתם' מישהי. כאילו משהו מאד חשוב (זוגיות) חסר לי.

ואולי זו פשוט תכונה מולדת. ה'דיכאוניות' היחסית הזו... הסתכלתי פעם על תמונה שלי כשהייתי בן 7 או משהו כזה. צילמו אותי ועוד ילד ולידה. למדנו באותה כיתה. הילד שם עלי יד על הכתף וכך גם הילדה (אני באמצע). הילד מחייך וכך גם הילדה, רק אני עם מעין חצי חיוך מאולץ-ביישני שכזה...

מבחינת האינטלקט, בכל הצניעות הראויה, הוכחתי את יכולותי. מה שחסר לי כנראה הוא 'המנוע' הריגשי. מובן שאני צריך גם להניע את עצמי וכך אני עושה, אבל אני רוצה לקוות שבת-זוג מתאימה תוכל להיות לי מעין 'קטליזטור' (זרז) ריגשי שתגרום לי להרגיש טוב עוד יותר עם עצמי, שתדרבן אותי בכוון הנכון.

אני מפסידן? אני מקווה שלא...! החיפושיות: