עוד לא נשוי

בין יתר חדשות, שתי ידיעות השבוע תפסו את תשומת ליבי. האחת על הצהרת כוונתה של יו"ר מלפגת העבודה ח"כ שלי יחימוביץ' לרוץ לראשות הממשלה והאחרת על כוונתה של גב' מרב מיכאלי להצטרף למפלגת העבודה. לפעמים אני שואל את עצמי האם אני נמצא באמצע שנת חלום (רע)... או שזו באמת המציאות?...

האם זו מפלגת העבודה שדוד בן-גוריון עמד בראשה? המפלגה (בגילגולים שונים) שלמעשה הובילה את הקמת המדינה ובנייתה? מאז שהצבעתי לראשונה לכנסת, אי-שם לפני +30 שנה, תמיד הצבעתי למפלגת העבודה (/מערך). לא סטיתי לא ימינה ולא שמאלה. אלו הבחירות הראשונות שאני ממש לא יודע למי להצביע.

מפלגת העבודה כיום זו מפלגה שלא מדברת אלי. בראשה עומדת אמנם חברת כנסת חרוצה, אבל גם בעלת אידיולוגיה פמיניסטית, לה אני בפירוש מתנגד. אין זה לומר שאני בעד אפליית נשים. ממש לא, אבל אני נגד אפליות "מתקנות" (מקלקלות?) למיניהן. הניסיון ליצור מעין עולם של יוניסקס (=מין אחד, כלומר אין הבדל בין זכר לנקבה) הולך נגד הטבע וסופו בטווח הבינוני-ארוך שלא יצליח, אבל בינתיים ייגרם נזק מיותר.

פעם בראש המפלגות עמדו אנשי מעשה, לא אנשי תקשורת. אנשים דגולים כמו דוד בן-גוריון, לוי אשכול ויצחק רבין. אלה לכל הפחות מלאו תפקידים בעלי משמעות לפני שעמדו בראש המפלגה. זה קצת פתטי לטעמי שמי שלא מילאה אפילו תפקיד סגנית שרה, כבר רוצה לדלג לתפקיד ראשות הממשלה. זכותו של כל אדם לשאוף לכל תפקיד גם אם זה לא מציאותי. מה שעצוב לטעמי שהעם היושב בציון עוד עלול להביא למצב שהיא תהיה בראשות הממשלה. זה כבר כמעט קרה עם ציפי ליבני (שאמנם מילאה תפקידים בכירים לפני כן, אבל היו ויש לא מעט אנשים יותר מתאימים לטעמי ממנה לתפקיד המאד חשוב הזה). מה גם שלטעמי מנהיג צריך להיות מישהו באמת בעל שיעור קומה שהעם יהיה מוכן ללכת אחריו גם ברגעים קשים.

דמוקרטיה היא כמובן החלטה של הרוב. לכן אני לא באמת בא בטענות לאנשי תקשורת לשעבר שרוצים להנהיג את המדינה, אני באיזשהו מקום מלין על חוסר שיקול הדעת לדעתי של הבוחרים, אם זה בפריימריז ואם זה למפלגות השונות. למשל אם זה היה תלוי בי, אני חושב שאדם כמו אבישי ברוורמן, מבין המועמדים במפלגת העבודה הנוכחית, הוא זה שהיה צריך להוביל אותה. עם רקורד ההשכלה והעשיה שלו. האדם הכי מתאים.

וזה כמובן לא רק במפלגת העבודה. יאיר לפיד, מגיש החדשות והעיתונאי לשעבר, לא מאד שונה במובן זה. אם ח"כ יחימוביץ' יכולה להתהדר בניסיון פרלמנטרי וחריצות בכנסת, אז יאיר לפיד לא עשה אפילו את זה או, למיטב הבנתי, משהו בסדר גודל האירגוני הזה (בניגוד למשל לרמטכ"לים/אלופים או ראשי שב"כ וכד' שנכנסו לפוליטיקה ואין זה לומר שאנשי צבא (וכד') לשעבר הם בהכרח מנהיגים אזרחיים טובים. בהרבה מקרים הם לא בהכרח כאלה).

על מה שקורה בימין, למשל הליכוד-ביתנו, אני פחות רוצה להרחיב, כי נדמה לי שכבר נכתב/נאמר/שודר לא מעט ואני אף פעם לא ראיתי את עצמי כמצביע ליכוד. עם כל הכבוד לתנועה הרוויזיוניסטית, למיטב הבנתי, כאמור רוב תהליך בניית והקמת המדינה, גם בצד הצבאי וגם בצד האזרחי נעשה ע"י תנועת העבודה.

זה נראה שגם בימין ובמיוחד במרכז-שמאל, יכולת הופעה בתקשורת חשובה יותר מהתכלס. מי יודע? יכול להיות שמנהיג דגול כמו דוד בן-גוריון לא היה נבחר היום כי הוא היה נחשב לנמוך מידי(?), לא פוטוגני מספיק ובעל חיתוך דיבור לא ברור מספיק(?). אומרים שכל עם מקבל את המנהיגים הראויים לו. אני מאחל לעם שיתעורר קצת, למרות שיש לי הרגשה שאני משחית מילים לשווא. מה שהיה (בשנים האחרונות) הוא שיהיה (ואולי יותר גרוע?...).

מובן שלשפל שמפלגת העבודה (לאו דווקא מבחינת סקרים) והפוליטיקה בכלל נמצאים בו יש סיבות רבות. בקשר למפלגת העבודה: בטווח הזמן הבינוני-קצר אפשר לבא בטענות לאלה שפרשו מהמפלגה וחברו לקדימה (גם אם היו להם סיבות לעשות זאת) מפלגה שהוקמה בצורה מאד בעייתית לטעמי ועכשיו דועכת (גם אז לא ממש הצלחתי להבין (וגם אם הבנתי, די נדהמתי) איך ציבור כל-כך גדול הצביע עבורה) וכמובן גם לפרישת ברק וחברי הכנסת שאיתו.

לגבי הפוליטיקה בכלל, הפכנו לחברה שקצת "איבדה את הצפון". חברה יותר מידי סקטוריאלית ולא מעט אנוכית. זה לא מתאים לאף חברה חפצת חיים, על אחת כמה וכמה למדינה מוקפת אויבים ואיומים.

לילה טוב לכם/ן קוראי וקוראותי החביבים והחביבות.