פרו אנה

אין הרבה חדש..אני שומרת על המשקל שלי..למרות שיש כל מיני גורמים שמפריעים לי  לעשות את זה..ומכריחים אותי לאכול או ש... אז היום יהיה פוסט טינספו

 










ולא הגזמתי ברזון..הן באמת מדהימות

נ.ב. מרגישה עייפה וחרא...כל כך רע לי על כל פרור..זה לא אנושי..אולי אני אתחיל לחזור לאנושיות שבי...זה עומד להיות כל כך קשה,כמו אז-שניסיתי לצאת מזה ולא עידכנתי המון זמן..ובמשך כל הזמן הזה אני רבתי עם עצמי,כעסתי על עצמי..יש לי מן פיצול אישיות,יש לי את אנה,ויש אותי..ואנה מנצחת...אני לא רוצה שתנצח,או להפסיד לה-או למות-או לנצח,אין אפשרויות אחרות,זה או שחור או לבן,אין גווני אפור..אין גווני וורוד...הכל ניראה לי שחור..ומתחילה לי תקופה טובה בחיים-לפחות ככה אני מקווה,ואני מקווה שהתקופה הטובה הזאת תמשיך,אם היא תיפסק,אנה ניצחה..לא יודעת מה אני רוצה מעצמי..אני כל כך מבולבלת..כאילו,מה,באמת אי אפשר בחיים לצאת מזה?אני ספרתי לפני כמה ימים כמה זמן אני כבר במצב הזה,אני מגיל 17 ככה...היום אני בת 21 וקצת...ניראה לי שקרוב ל5 שנים זה יותר מידי,זה כבר חלק ממני..אני מפחדת שאני יעביר את זה הלאה לילדים שלי,ולאנשים שסובבים אותי..אני כבר משפיעה לא טוב על הסביבה שלי...בכמה שנים הראשונות שמרתי על זה כסוד,בושה..עכשיו אני צוחקת על זה,ואומרת לכולם שיש לי בעיה עם אוכל ומראה ומשקל וחיים..אני הפכתי את זה לבדיחה..זה כל כך לא מצחיק..אני יושבת מול המקלדת,עם SOIL ברקע,ועולות לי דמעות בעיניים שאני עומדת למות לבד כשבמוחי מהדהדות המילים "אמרנו לך שזה יגמר ברע,את לא הקשבת לנו..את יפה,את רזה,למה את עשית את זה לעצמך?"...אנה כל כך פוגעת,אך עם זאת אני כל כך צריכה אותה..כאילו,כאילו,כאילו האישיות שלי לא מספיקה לי...הייתי בן אדם מאושר פעם,אכלתי בכיף,היה כיף להיות לידי,אני עכשיו חיה-מתה,והחלק החי בי הולך ודועך..כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה אוכל..אני לא אוהבת את האובססיביות הזאת שיש לי עם אוכל...זה לא נורמאלי... אני פאקינג בת 21!!!!! אתן,אנות יפות שלי,בסביבות גיל 15-18,אני חושבת שכל עוד זה לא מאוחר,כל עוד אתן לא כמוני,כל עוד אנה לא הפכה לחלק מכן,תיצאו מזה..ועם אתן מזדהות עם כל מילה שנאמרה כאן, WELCOME TO MY WORLD-WORLD OF ANA...הכל סובב סביבה..אני אובססיבית לרגליים,אני אובססיבית לעצמות,הלכתי ללמוד רנטגן רק כדי לראות עצמו-ככה התת מודע שלי חושב, אני התחלתי לצאת עם בחור שלא מבין,הוא מחמיא לי בלי הפסקה ולא מבין למה אני ככה...אני יודעת למה אני ככה,אני אולי ניראת בסדר מבחוץ-והוא יטען שאני אפילו יפה,כוסית,אבל אני כל כך מכוערת,הם לא רואים את הכיעור שלי, האף שלי ניראה לי גדול מידי,העיניים לא ירוקות מספיק,השיער לא חלק מספיק,הבטן רופפת הירכיים ענקיות...אני מכוערת,מרגישה כל כך שמנה ומכוערת...והדמעות חונקות אותי עכשיו,אני יודעת שהם חושבים שאני יפה,אבל למה אף אחד לא רואה מה שאני רואה? למה שבוע של צום,אולי מלפפון באמצע,לא עוזר? אני רואה שינוי על המשקל,אבל אני לא רואה את השינוי בחיצוניות..המראה מעוותת הכל!!! התחלתי לראות הכל מעוות,פתאום אני מסתכלת על כפות הרגליים שלי ורואה איך שהן גדלות,אני יודעת שזה בלתי ניתפס לחלק מהאנשים,איך אפשר לראות משהו גדל,ממש גדל,אבל הוא בעצם לא גדל?אני רואה!!! אני פשוט רואה איך הכל מתרחב...עכשיו אני יכולה להסתכל במראה ולראות את הרגליים הרזות שלי את עצמות הבריח שפשוט מתפוצצות מהחזה,את הבטן השטוחה ועצמות האגן שכבר אין להם מקום וקורעות את העור- ואחרי דקה אני אסתכל ואראה את הבירכיים הענקיות,הירכיים הגדולות,הבטן העצמות,ופתאום כל העצמות נעלמות...

רוצה להיעלם! למות! לא לגרום לאף אחד סבל...

והדמעות זולגות...די ..אני לא יכולה ככה...

אם אני לא עומדת לעדכן בזמן הקרוב,אל תייחסו לזה חשיבות יותר מידי..אני לא חשובה..אני גרגיר בתוך חוף עם מיליוני גרגירים אחרים שהרבה יותר יפים מושלמים וחשובים ממני...אני כלום...
אוהבת אתכן יפות שלי..נתתן לי כוח כל הזמן הזה..עכשיו אני צריכה לפתור בעצמי מה אני עושה עם הכוח הזה