אני זוכרת שהתכנסו יחד בחג הסוכות
זה היה מעט אחרי שעברתי לדירה החדשה וחודש אחרי שחזרתי מחו"ל, תקופה מבולבלת בהחלט
היו אלה שבועיים של שבעה, של לשבת עם המשפחה יום-יום, להביא אוכל, לסדר, לארח מנחמים.
באותו יום שישי חזרתי בבוקר לדירה, ואחרי הטלפון מאמא כבר היינו בדרך למושב.
בכיתי כשאחי בכה. בכיתי כשהמטפלת בכתה. בכיתי כשחיבקתי את דודה שלי וכשלקחו אותו זק"א.
המוות עצמו - מעולם לא נראה לי עצוב. אדם שחי חיים מלאים, תלאות ושמחות ועצב ואושר והזדקן עד לכדי גיל 92 ולא פחד מיומו שיגיע.
ימים טעונים עברו עלינו. שמחתי לסוע ביום וחיכיתי לחזור לעיר בלילה. רק רציתי להתפרק.
והיום, בגל התמותה שפוקד את הסובבים אותי (ואיזה נורא להגיד), אני לא יודעת איך להתנהג.
יש בי אמפתיה עטופה שכבות של הכחשה כמו חבילה עוברת. כל יום אני עוטה עוד שכבה, כמו שאני תמיד עושה, של הדחקה עדינה ואולי קצת העמדת פנים
של הבעה ללא רגש אבל קצת חייכנית, רובוטית, מנסה להישאר מקצועית
ואני יודעת שכולם אומרים שלא נעים להם
ואיך ומתי עכשיו ללכת לנחם אבלים
אבל משהו אצלי קצת אחר, אני יודעת. משהו אצלי קצת אחר.
אלוהים, כמה דמעות.
כמה טוב לכתוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: