לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מיומנו של אנטיפת


Death is nature's way of recycling human beings.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

הזמן עובר, ואין כיוון באופק...


הזמן טס...

הייתי בטוח שישרא כבר סגרו לי את הבלוג, אבל שמחתי לגלות שהוא עדיין פעיל.

 

לקחתי חופש מהעבודה. להשתחרר קצת מהלחץ היומיומי, מהשגרה, מהאנשים...

בעיקר מהאנשים..

לא בא לי לחזור לשם, אבל במצב הנוכחי במשק, אני צריך לומר תודה. ויחד עם זאת אני לא מצליח למצוא כיוון ברור.

אני מת ללמוד משהו.

לעשות משהו עם החיים שלי. משהו גדול.

בזמן הזה הייתי קצת בחו"ל עם חבר טוב.

אנחנו מכירים המון המון זמן ויש לו קטע מוזר כזה עם תקשור.

הוא טוען שיש לו יכולת לתקשר עם אנשים מתים וחיים וגם עם עצמים דוממים, ושבעצם דרכם הוא יכול לחזות את העתיד.

כשהוא סיפר לי על זה, כמובן שהייתי קצת בהלם, וגם אכול קנאה.

הוא אמר לי שמרגישים את זה עלי, שהייתי רוצה שתהיה לי היכולת הזאת.

 

ואני אומר.

WHAT = THE = FUCK ?!

 

אני חושב שכל בן אדם היה מעוניין בכזאת יכולת. זה לא מרגיז שיש מישהו שיכול לראות עתיד של כל בן אדם אחר, חוץ מאותו בן אדם בעצמו?

זה באיזשהו מקום נותן לך אופציה לכוון את החיים שלך לכיוון הנכון, ולא סתם לתת להם "לזרום".

 

מאז זה סתם מציק לי, ומציק לי יותר שהוא חוזה דברים, ואין לי מושג אם זה נכון או לא.

באיזשהו מקום במהלך הטיול אפילו התחלתי לחשוב אם הוא באמת חבר כמו שתמיד חשבתי לעצמי.

 

חברה אחת מהעבודה התקבלה לתפקיד מאוד נחשב (שמן הסתם גם אני התמודדתי עליו) וזכתה.

לא שהיה לי סיכוי לעומתה. או לעומת כל אותם מאות האנשים שהגישו מועמדות. אבל עדיין. שמחתי בשבילה מאוד. ושמחתי שהיא בחרה לספר לי.

היא גם סיפרה לי שהחברים הטובים שלה (או ככה לפחות היא חשבה) כבר מסתכלים עליה אחרת. בעין מאוד צרה.

ייעצתי לה להתעלם כמובן. צרי עין לא באים בטוב לאף אחד.

 

חבר אחר שלי עבר מיונים לבצפר לאומנויות נחשב ביותר.

באיזשהו מקום שוב הקנאה תופסת מקום. כמובן שיחד עם זאת יש בי תחושה של שמחה לאיד- שזה שילוב מאוד מוזר אני חייב לציין..

כל אחד מוצא את עצמו. כולם. חוץ ממני.

כמו שזה נראה עכשיו (וככל הנראה גם בעתיד הקרוב), בקרוב הוא יקבל אישור קבלה לאותו בצפר, יעבור לעיר אחרת, וכך אני מאבד עוד חבר יקר.

האמנם?

אין לי מושג כבר מי החברים האמיתיים שלי, ואם אי פעם היו לי כאלה.

סביר להניח שלא.

בן אדם יכול להיות כל כך בודד?

גורל של אחד באמת נתון בידי חבריו?

למה כל הדברים האלה תמיד עולים לי לראש כל פעם מחדש?

 

מרגיז שגם אחרי שאני בוחר את האנשים שאני רוצה שיהיו החברים שלי בפינצטה, הם מתגלים כאנשים שונים לגמרי ממה שחשבתי.

יש אנשים שמתעוררים כל בוקר עם תשובות.

 

אני בינתיים מתעורר רק עם עוד ועוד שאלות.

שאלות

 

שאלות....

 

 

Lynx

נכתב על ידי , 28/4/2009 00:12   בקטגוריות אין חברים, אכזבה, בדידות, דיכאון, הגשמה עצמית, כבר קשה להסביר, כעס, כעס עצמי, לא מובן, תסכול  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



התחושה היא שאין מה לחפש כאן...


אין לי מושג למה אני ממשיך לענות את עצמי.

בעבודה שכבר מזמן לא כיף לי בה.
עם אנשים שלא באמת אכפת להם ממני.
גם ככה תמיד יוצא בסוף, שאני רק אופציה...

אין לי תשובות לשאלות של עצמי. אין לי ממש עם מי לדבר על כל מיני דברים או מחשבות כאלו או אחרות שעוברות לי בראש מדי יום. טוב יש מישהי אחת שדווקא כן מבינה, אבל כשאנחנו יושבים לדבר פנים אל פנים, אני מרגיש שאין לי כוח להתבכיין או להיכנס לשיחות נפש עמוקות.
זה כאילו, היא יודעת על מה אני חושב, והיא מבינה אותי. אז מה צריך יותר מזה?

חברה טובה חוזרת מדרום אמריקה. סבבה. קחי את כל החופש שבעולם. תסתובבי עם חברות שלך, תצאי לעשות קניות, תבלי עם האחיינית, תבלי עם המשפחה. טבעי, הגיוני, לגיטימי.
אבל למה לעזאזל לקבוע להיפגש איתי, ולתרץ לי כל שעה שאני מתקשר?
לא יותר פשוט לומר ש"לא מתאים היום", וזהו?

חברה אחרת אומרת שהיא תתקשר אלי עוד כמה דקות. עוברות שעתיים. והיא עסוקה. דמט.
אנשים לא מסוגלים להעריך נכון את הזמן שהם מקציבים לעצמם?
אני יודע שאצלי זה עובד בצורה מושלמת. אם אני קובע משהו, אני לא מאחר או מבריז או מתרץ או וואט-פאקינג-אבר.

אני חייב טיול. חייב להתאוורר מכל אווירת הנכאים הזאת.
בלית ברירה אני יוצא לבד לטיול הזה, ואמא רק מתעצבנת ודואגת להזכיר לי כמה מסוכן להסתובב לבד.
כאילו שאני לא יודע... למרות שאני כבר לא כל כך בטוח לגבי מה יותר מסוכן; להסתובב לבד, או להסתובב עם אנשים שהם לא באמת חברים שלך. לך תדע.
אמא לא מבינה בזמן האחרון. היא טוענת שאני מתדרדר לצד קיצוני. לא ממש יודע מה זו קיצוניות בעצמי. ואני לא חושב שיש לי כל כך הרבה ברירות. נידרדר לאן שצריך להידרדר!
היא אומרת שהדברים שאני חושב עליהם הם למשועממים וחסרי חיים.

ארהממ.

דהה!

אני באמת משועמם, חסר חיים, שרק עובד כל הזמן, וזה רק בגלל שאין לי חברים אמיתיים שאני יכול לצאת איתם לבלות או לעשות כל מיני דברים אחרים שחברים אמיתיים עושים!
תמיד בסוף האשמה תיפול עלי, לא משנה מה אני אומר או מה אני אעשה. אני משתדל להיות חברותי, ואני מצליח. אבל בסוף הכל יוצא מזויף! ואני כל כך שונא את הצביעות שאני חי בה!
מזמן לא פרקתי את הדברים האלה על הכתב (שוב ושוב ושוב חחחח).
אז הנה אני עושה את זה עכשיו. בזמן שאני ממתין לגברת שכנראה עדיין לא שבה לגמרי מדרום אמריקה, שתגיע, אם בכלל.

אני חייב עבודה אחרת. למרות שאני מרוויח יפה, והבוסים מסתדרים איתי טוב ואני איתם, ואני אהוב שם באופן יחסי. האנשים האחרים מסביב כבר ממש לא מה שהיו פעם. ואין לי ממש סבלנות לזה. הדיכאון הזה רק הולך וגובר.

אני אכזבה לעצמי. איך זה שתמיד בסוף אני נשאר לבד? האופציה.

Lynx

נכתב על ידי , 28/7/2008 19:27   בקטגוריות אין חברים, אכזבה, אני שונא את עצמי, בדידות, הכחשה, כעס עצמי, תסכול  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מחכה בתור


מסתכל סביבי ושוב רואה את אותם מראות.

מראות שקופות, מראות קשים, מראות.

 

"גם זה יגיע, צריך לחכות בסבלנות" - אני מנסה לעודד את עצמי.

 

"גם למוות צריך לחכות בתור!" - אני כבר מקצין את הפסימיות.

 

זה יבוא? או שלא?

בדידות אוכלת מבפנים אנשים!

לא כיף ולא משתלם להיות בודד.

 

אני ממשיך לנסות, וכל פעם מחדש לא הולך לי!

זה סוג כזה של גורל או מזל, או שניהם ביחד...

ומעבר למילים ריקות, והמחשבות האינסופיות על העתיד, ועל המצב שלי היום,

הזמן רץ כאילו אין מחר. והמחר הזה מגיע.

 "גם מחר מחכה היום בתור"

 

כל אחד מחכה בתור למשהו, למישהו, לאנשהו..

גם אני נמנה בין אלה בתור.

אבל ההבדל היחיד הוא,

שאני מחכה בתור- לאף אחד.

 

כיפ-חיים

 

 

Lynx

נכתב על ידי , 23/6/2008 01:08   בקטגוריות אין חברים, אכזבה, אני שונא את עצמי, בדידות, דיכאון, הכחשה, התאבדות, כבר קשה להסביר, כעס, כעס עצמי, מוות, תסכול  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
Avatarכינוי: 

בן: 38

MSN:  בקשו ממני

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , פילוסופיית חיים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMadCatLynx אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על MadCatLynx ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)