לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מיומנו של אנטיפת


Death is nature's way of recycling human beings.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

איתי


 

יש לי רק שם. ופרצוף לחבר אותו אליו.

חסר התוכן.

מאוד חסר. מאוד חסרה האישיות, שלעולם לא אכיר.

אין לי מושג איך לגשת, איך לפנות. מה לומר, אם בכלל.

ולמה נראה לי שאני באמת אעשה את זה?

תמיד נמצא באותו מקום, אבל אף פעם לא באמת.

 

שוב הרגשה מוזרה.

שוב בלילה.

אני כל כך רוצה לדעת מה עובר לו שם בראש...

למרבה האירוניה, הלא כל כך מציאותית, יש לי חבר שמאוד רוצה לפתח את הנושא של קריאת מחשבות.

במצבי היום, אני יודע שאני אהיה הראשון שיהיה מוכן להתנדב לניסוי.

 

אין הרבה אנשים שגורמים לי לחשוב ככה.

למעשה, אין הרבה אנשים שגורמים לי להתייחס אליהם יותר מדי.

 

רק איתי.

שם ופרצוף.

 

Lynx

נכתב על ידי , 8/11/2009 08:13   בקטגוריות אהבה, בדידות, לא מובן, תסכול, אהבה ויחסים, שחרור קיטור  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הזמן עובר, ואין כיוון באופק...


הזמן טס...

הייתי בטוח שישרא כבר סגרו לי את הבלוג, אבל שמחתי לגלות שהוא עדיין פעיל.

 

לקחתי חופש מהעבודה. להשתחרר קצת מהלחץ היומיומי, מהשגרה, מהאנשים...

בעיקר מהאנשים..

לא בא לי לחזור לשם, אבל במצב הנוכחי במשק, אני צריך לומר תודה. ויחד עם זאת אני לא מצליח למצוא כיוון ברור.

אני מת ללמוד משהו.

לעשות משהו עם החיים שלי. משהו גדול.

בזמן הזה הייתי קצת בחו"ל עם חבר טוב.

אנחנו מכירים המון המון זמן ויש לו קטע מוזר כזה עם תקשור.

הוא טוען שיש לו יכולת לתקשר עם אנשים מתים וחיים וגם עם עצמים דוממים, ושבעצם דרכם הוא יכול לחזות את העתיד.

כשהוא סיפר לי על זה, כמובן שהייתי קצת בהלם, וגם אכול קנאה.

הוא אמר לי שמרגישים את זה עלי, שהייתי רוצה שתהיה לי היכולת הזאת.

 

ואני אומר.

WHAT = THE = FUCK ?!

 

אני חושב שכל בן אדם היה מעוניין בכזאת יכולת. זה לא מרגיז שיש מישהו שיכול לראות עתיד של כל בן אדם אחר, חוץ מאותו בן אדם בעצמו?

זה באיזשהו מקום נותן לך אופציה לכוון את החיים שלך לכיוון הנכון, ולא סתם לתת להם "לזרום".

 

מאז זה סתם מציק לי, ומציק לי יותר שהוא חוזה דברים, ואין לי מושג אם זה נכון או לא.

באיזשהו מקום במהלך הטיול אפילו התחלתי לחשוב אם הוא באמת חבר כמו שתמיד חשבתי לעצמי.

 

חברה אחת מהעבודה התקבלה לתפקיד מאוד נחשב (שמן הסתם גם אני התמודדתי עליו) וזכתה.

לא שהיה לי סיכוי לעומתה. או לעומת כל אותם מאות האנשים שהגישו מועמדות. אבל עדיין. שמחתי בשבילה מאוד. ושמחתי שהיא בחרה לספר לי.

היא גם סיפרה לי שהחברים הטובים שלה (או ככה לפחות היא חשבה) כבר מסתכלים עליה אחרת. בעין מאוד צרה.

ייעצתי לה להתעלם כמובן. צרי עין לא באים בטוב לאף אחד.

 

חבר אחר שלי עבר מיונים לבצפר לאומנויות נחשב ביותר.

באיזשהו מקום שוב הקנאה תופסת מקום. כמובן שיחד עם זאת יש בי תחושה של שמחה לאיד- שזה שילוב מאוד מוזר אני חייב לציין..

כל אחד מוצא את עצמו. כולם. חוץ ממני.

כמו שזה נראה עכשיו (וככל הנראה גם בעתיד הקרוב), בקרוב הוא יקבל אישור קבלה לאותו בצפר, יעבור לעיר אחרת, וכך אני מאבד עוד חבר יקר.

האמנם?

אין לי מושג כבר מי החברים האמיתיים שלי, ואם אי פעם היו לי כאלה.

סביר להניח שלא.

בן אדם יכול להיות כל כך בודד?

גורל של אחד באמת נתון בידי חבריו?

למה כל הדברים האלה תמיד עולים לי לראש כל פעם מחדש?

 

מרגיז שגם אחרי שאני בוחר את האנשים שאני רוצה שיהיו החברים שלי בפינצטה, הם מתגלים כאנשים שונים לגמרי ממה שחשבתי.

יש אנשים שמתעוררים כל בוקר עם תשובות.

 

אני בינתיים מתעורר רק עם עוד ועוד שאלות.

שאלות

 

שאלות....

 

 

Lynx

נכתב על ידי , 28/4/2009 00:12   בקטגוריות אין חברים, אכזבה, בדידות, דיכאון, הגשמה עצמית, כבר קשה להסביר, כעס, כעס עצמי, לא מובן, תסכול  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



How does it feel to be a loser?


הרגשה לא עילאית במיוחד...

 

החיים האלה ממש מוזרים.

בתור ילד קטן, כל יום היו לי תגליות חדשות. לגבי העולם, לגבי אנשים מסוימים, בכל מה שעסקתי בו כילד, ועניין אותי כילד.

גם היום בתור מבוגר, אני מגלה כל יום משהו חדש. הבעיה היחידה היא, שכל תגלית שלי היא לא נעימה.

 

אומרים שלא יכאב אם לא נדע.

אבל אם לא נדע, אנחנו בעצם מתכחשים למציאות...

 

זה לא מצריך ממני הצהרה בכתב, אבל היום אני יכול באופן רשמי להכריז עצמי כלוזר.

מפגשים, שיחות, עבודה, חיים.

אני לא אוהב אנשים. לא אוהב אנשים. לא אוהב אנשים. לא סובל אנשים.

 

ויחד עם זאת, אני כל כך לא רוצה להישאר לבד...

אני סובל בבדידות שלי. אני צריך לעשות משהו בנידון- אני יודע!

אבל אז קופץ השד הזה מתוכי. זה שלא סובל אף אחד. זה שלא מסוגל להיות בסביבה אנושית רגילה...

 

זאת בעיה ואני לא חושב שיש לה איזשהו פתרון מסתמן באופק.
קשה לי עם זה. נקודה.

אני האחרון שנותר מבין כולם. כל ה-3 וחצי אנשים שאני מכיר באופן טוב. או חלקי (מסתבר..)

 

להתחיל לספור לאחור?

אם זה יגיע, או לא יגיע... אני לא יודע. אין לי מושג אפילו עד כמה באמת אכפת לי מזה.

כנראה שלא באמת אכפת לי- אחרת הייתי מנסה. אבל במחשבה שניה...

טוב. אין מחשבה שניה.

 

"היי לוזר! ברוך הבא לעולם, ולארץ ישראל 2008-9!

אנחנו מקווים ששהייתך כאן תשרה עליך אווירה נינוחה, תכיר המון אנשים, ותלמד להסתדר עם כולם."

 

-המשך יבוא-

 

Lynx

נכתב על ידי , 25/8/2008 21:01   בקטגוריות אהבה ויחסים, פסימי, שחרור קיטור, כעס, לא מובן, הכחשה, דיכאון, בדידות, אני שונא את עצמי, אין חברים, אכזבה, סקס ואהבה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
Avatarכינוי: 

בן: 38

MSN:  בקשו ממני

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , פילוסופיית חיים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMadCatLynx אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על MadCatLynx ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)