 כינוי:
Relax_Man בן: 29
מצב רוח כרגע:  פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2008
עידכון...
אפשר לסמוף רק על עצמך...
זה משהו שלומדים אם השנים... גם אם אני מדבר מתוך ניסיון של ילד בן 13, זה משהו שהספקתי להבין מהר מאוד.
לא משנה על מי תסמוך, לא משנה מי הוא, הורה, משפחה, חבר, ואפילו בין
החברים הכי טובים, תמיד, אבל תמיד הוא יאכזב אותך כשתהיה זקוק לי הכי
בעולם, או שהוא סתם יאכזב אותך בדרך הכי קשה...
ולפעמים, ממש לפעמים, הבן-אדם היחיד שחשבת שתוכל לסמוף עליו, ייכשל
במשימה. בן אדם זה, אותו אתה מכיר מהיום שנולדת, אותו אתה מכיר לפני שהכרת
את הוריך, אותו אדם שתמיד יודע מה אתה חושב, מה אתה רוצה, מה אתה אוהב,
פשוט... את כל מה שעובר לך בראש. כן, יאכזב אותך. אני מדבר על עצמך.
לא משנה כמה תדחה את זה, אם בכלל תצליח, אתה עצמך תתאכזב מעצמך. שחושבים על זה, זה נשמע כמו אבסורד. נכון, הז גם לא נשמע הגיוני.
אבל כמה פעמים יצא לכם בחיים להיות מאוכזבים? אם אין אף אחד להאשים באכזבה, זה לא אומרר שאתם עצמכם אשמים בה?
הרי, אם אנחנו עצמנו נאכזב אותנו, ולא נוכל לסמוך אפילו עלינו, על מי נשאר לסמוך?
על החברים? משפחה? ממשלה? מדינה? חיות מחמד? בן/בת זוג? הם יאכזבו אותך.
חבריך תמיד יעשו דבר שיאכזב אותך.
משפחה? תמיד יקרה משהו שיגרום לך להתאכזב. כן, אתם יודעים על מה אני מדבר.
ממשלה? הצחקתם אותי... היא איכזבה אותי עוד לפני שידעתי להגיד "ממשלה".
מדינה? היא בדיוק כמו הממשלה, רק שהיא... טוב אין הבדל ביניהן.
חיות מחמד? הצחקתם. הם תמיד יעדיפו אוכל על פניך, וכמעט תמיד כשתצטרך אותן, הן ייתעלמו ממך.
בן/בת זוג? אני אחזור אליכם בגיל 20.
מי עוד נשאר? אותו רעיון של כל הפוסט. אתה עצמך. אם תוכל, תסמוך על עצמך, זה הדבר היחידי שבעצם... נשאר לך לסמוך עליו.
בשורה התחתונה, אל תסמכו על אף אחד, כדאי להמנע מן הכול.
אלה המחשבות שמטרידות אותי.
היום היה יום בסדר... אבל... לקחתי TA (Take Away) מקאי! אכלתי 6 רולים! (24 יחידות, יש שם 4 יחידות בכל רול של סושי).
היה כל כך טעים... אבל עכשיו מפוצצת לי הבטן... אני לא יכול לזוז! זה היה כל כך טעים...
הדלקנו היום נר... טוב סתם.
ירדתי למטה, הדלקנו 4 חנוכיות, האחים שלי שרו (יותר נכון חזרו אחרי מה שאמא שלי אומרת) את השירים של חנוכה.
שמנו אותן ליד החלון וכל אחד הלך לדרכו. אני עליתי לכתוב את הפוסט הזה.
עכשיו... אני סתם. מתעכב בשיועירם בטימתומטיקה שאני צריך לעשות לפני שעוז
(המורה הפרטי שלי) בא מחר (אולי אני דוחה את זה ליליום שלישי).
וביום שלישי ב7 בערב יש לי איבחון אצל אותה נוירולוגית שעשתה לי את האישור ללפטופ (ושאז לקחו לי אותו).
חושדים שאולי יש לי ADD ממש קלה (ADD=הפרעות קשב וריכוז). ברמה שאני אפילו לא אצטרך ריטלין. אבל... נחכה ונראה.
לפחות אם יגלו לי ברמה ממש קלה, אני עדיין מקבל את ההטבות. אז אני אוכל
להשאיר את הקטע של ההארכת זמן של ה25% (מעבר להארכה של החצי שנה שהיועצת
נתנה לי סתם).
וזה סתם נחמד... אבל חוץ מזה אין שום דבר חדש בחיים שלי. אפילו חופש לא
יהיה לי. אני אצטרך לקחת כל כך הרבה שיועירם פרטיים כדי להדביק את הפער
מול הכיתה שלי. אין לי מושג למה בכלל ניסיתי ללכת על מסלול כל כך קשה, הוא
יותר קשה ממה שאני מסוגל... הרמה שם כל כך גבוהה שזה מפחיד... גם אני לא
ממש מצליח לקלוט את זה... אני כאילו בכוכב אחר בשיועירם. בפיזיקה אין לי
מושג בכלל מה המורה מדבר, ואפילו לשיעורים פררטיים אין לי זמן, כי כל הזמן
שלי מושקע בשיועירם פרטיים בטימתומטיקה.
באמת שזה מסלול קשה מאוד, לא סתם כל המורים הולכים לקראתי. הם גם לא לומדיחם לפי החומר של משרד החינוך.
אוף... החיים שלי דפוקים... בכלל הכול מתקשר לי לפוסטים הקודמים שלי...
אני דווקא ממש מתחבר לכל הקטע הזה של לכתוב סיפרוים ומחשבותת בכאלה
הבעות... אני גם ממש אוהב להקליד מבחשב, אני גם מתאמן על בכיתה מהירה בזמן
הזה, למרות שאני מקליד ממש מהר יחסית, ונראה לי שזה אפילו לא יחסי, אני
מקליד באמת ממש מהר.
דווקא כשילדים רואים אותי מקליד, הם קצת מתרשמים (חוץ מילדים קטנים הם
אומרים שהם פשוט רוצים גם להקליד ככה מהר) אבל כשמבוגרים רואים אותי
מקליד... הם פשוט משתגעים. טוב, לדעתי הכו הוא פשוט עניין של אימון. וגם
ממילא רוב האנשים לא יודעים איך להקליד טוב, הם מחזיקים את הידיים מעל
המקלדת בתנוחה לא טובה, שגם מכיאבה בידיים וגם עושה נזק לטווח הארוף.
ת'אמת שעכשיו אני סתם מאריך את הפוסט כי אני אוהב להקליד, וההקלדה המהירה
היא סוג של תרפיה, אני ממש נרגע כשאני כותב. במיוחד במחשב, על דף זה סתם
מעייף. מזל ששיר שכנעה אותי לפתוח בלוג בכיתה ו'. אלוהים! זה היה לפני כל
כך הרבה זמן! מעניין עוד כמה זמן אהני אמשיך עם הבלוג הזה... אני מקווה
שלמשך עוד הרבה הרבה שנים. הלוואי שאני תמיד אצליח להירגע כל כך מלכתוב
פוסטים. זה די מגניב, כל כמה זמן יש לי שיגעון אחר שעוזר לי להירגע. פעם
זה לכתוב כאן סיפורים, פעם זה לשחק באקס בוקס (משחקים כמו GTA שהם ממש
משפרים את ההרגשה, אבל יש לי בחילות ומיגרנות כל פעם שנאני משחק באקס בוקס
הרבה זמן). וכל פעם אחרת זה משהו אחר.
(אני מצטער אם יש לי הרבה שגיאות הקלדה, פשוט ככה זה כשמקלידים. אני גם מסתכל על המקלדת ולא על המסך אז זה די בעייתי.
טוב, אז זהו להיום (נראלי, רק שנאי לא אובא אחר כך למחשב ואמשיך. סתם לא).
...
(מזל שברגע האחרון עשיתי העתק לכל הטקסט! הכול פתאום נמחק לי! מזל...)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
