עוד פעם הוא צועק ולא נותן לי לישון, אני לא יכול ככה יותר.
כל לילה זה חוזר הוא רץ בחדר לשם ובחזרה וצועק.
צועק כל מיני דברים מוזרים למשל צועק משהו על גועל נפש לא מובן,
הוא צועק על השמיים ועל אלוהים כי לפי דעתו הוא לא פייר,הוא צועק שישחררו אותו שהוא לא יכול ככה יותר רץ לדלת
ומתחיל לבעוט בה ולהרביץ לה באגרופיו.
בסוף הוא ניכנס לפאניקה מוזרה. העיניים שלו נהיות מוזרות כאלה, כמעט חייתיות..מה שבטוח שלא אנושיות.
והוא צועק שזהו שהכל נגמר... שזהו. אני לא מצליח לישון. הוא אפילו לא מפחיד אותי יותר.
אני כבר רגיל. הוא רץ בחדר לשם ובחזרה וצועק וצועק וצועק... אני כבר רגיל לזה.
אני אפילו כבר הפסקתי להקשיב ולנסות להבין על מה הוא מדבר.
לא הסתכלתי עליו אבל ידעתי בידיוק מה הוא עושה.
בחדר האור היה מכובה, אבל מבחוץ האיר פנס רחוב.
בגלל הפנס הזה היה אפשר ליראות את הצל שלו רץ הלוך ושוב בחדר, תופס את הראש,צועק, מרים את הידיים, נרגע
אפילו היה אפשר להבחין בכך שהידיים שלו רעדו בקצב לא נורמלי ברגעים שהוא היה נרגע קצת. הכל לפי הצל.
בלילה הראשון כשהגעתי לשם, פחדתי ממנו נורא, בצורה מטורפת, ממש התחבאתי מתחת לשמיחה ולכרית.
אבל אחרי שנתיים אני כבר רגיל. אני אפילו מצליח לנמנם עם הצעקות האלה.
שנתיים בלי שינה נורמלית! שנתיים!
רק בגללו אני עדיין כאן. אני לא יושן ואז כל היום אני נראה עייף. נראה חולה.
והרופא הזה, אני כל כך שונא אותו. כבר שנתיים אני אומר לו שאני נראה עייף לא כי אני חולה
אלא בגלל השותף שלי בחדר שצועק בלילות. הוא לא מאמין לי, כי הוא לא עושה משמרות לילה ואף פעם לא נמצא פה
בלילות. פעם אחת הוא ניגש אלי ואמר לי שהוא בדק עכשיו ואין אף אחד עכשיו בחדר.
איזה רופא מצחיק בטח שאין אף אחד. כל בוקר עוד לפני ההשקמה היו לוקחים אותו לאיזה מקום, ומחזירים אותו
רק בערב כשכבר כולם היו במיטות. פעם ניסיתי לישאול אותו לאיפה לקוחים אותו אבל הוא רק התחיל ליצעוק.
הוא לא ממש דיבר איתי אף פעם, בעצם אף פעם לא שמעתי אותו אומר משהו הגיוני חוץ מהצעקות על זה שישחררו אותו.
אפילו פסיכי גמור הבין שזה חרא מקום. שנאתי את המקום הזה. והרופא הזה... הוא לא האמין לי.
כל יום אותו הסיפור היה חוזר על עצמו. הייתי מתוסכל ועייף. המקום הזה היה מדכא.
האנשים לא כולם היו נוראיים, היו גם כאלה שהיו בסדר. כולם האמינו לי כי הם שמעו את הדפיקות בלילה...
חוץ מהרופא. הוא אמר לי שאני עדיין עייף והוא לא יכול לשחרר אותי. בטח שאני עייף אמרתי לו! כל לילה הוא צועק!
תבודדו אותו או משהו מילא הוא לא מדבר. הרופא שאל אם אני מדבר על השותף שלי. הינהנתי בחיוב.
עברו עוד כמה חודשים. שום דבר לא השתנה הכל נמשך באותה הדרך.
לא ידעתי מה עוד לעשות הייתי על סף משבר, העצבים שלי נהיו יותר ויותר שבירים. התחלתי להתנפל על אנשים בלי סיבה.
הפסקתי לאכול את הכדורים שהחראות האלה ניסו לידחוף לי.
היו מביאים לנו אותם עם האוכל. הייתי דוחף את הכדורים לפירה ולא מסיים עד הסף וככה זורק אותם או שהייתי שותה קצת מהמרק ואז ממיס בו את הכדורים ולא מסיים את המנה.
באחת השיחות שלי עם הרופא, הוא הביא מסמך שבוא כתוב שאני מתגורר לבד בחדר.
זאת ניראה לי הפעם הראשונה שחייכתי בשנה האחרונה. אמרתי תודה רבה דוקטור סוף כל סוף העברתם אותו.
סוף כל סוף אני אוכל לישון כמו בן אדם. הדוקטור לא ענה.
באותו הערב אחרי כיבוי האורות פתאום נפתחה הדלת והכניסו אותו פנימה.
לא הבנתי מה קורה כל התוכניות שלי לגבי השינה התנפצו. התחלתי לצעוק להם שיקחו אותו ושהוציאו מסמך שאומר
שהוא לא מתגורר פה! אבל אף אחד לא ענה לי... לא שמעתי אפילו צעדים.
היום אבל הוא היה יותר רגוע. חזרתי למיטה. הוא רק ישב על המיטה שלו והסתכל עלי במין מבט מוזר כזה וצחק לעצמו.
צחוק מעצבן. צחוק מוזר רציתי שהוא יפסיק... שיפסיק! אבל הוא לא הפסיק.
אמרתי לו שיפסיק ומה הוא עושה פה בכלל שהוא לא רשום פה שיילך הייתי נסער התחלתי לצעוק.
הוא רק היסתכל וצחק... ואז פתאום הפנים שלו השתנו ונהיו הפנים של הרופא.. גם מחייכים את החיוך הזה.
ואז התחלתי ליצעוק ולרוץ בחדר ליצעוק ולידפוק על הדלת ולמלמל מילים לא ברורות.
והוא רק שכב על המיטה, הוא לא ראה אותי. אבל הוא ידע בידיוק מה אני עושה כי היה אפשר ליראות
את הצל שלי על הקיר בגלל הפנס שבחוץ.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
