חיטטתי בבוידעם ומצאתי קילוגרמים של חומר בספרות, תקשורת וקולנוע ששמרתי מהחטיבה. ביניהם היו גם כמה גרמים של מבחנים ותקצירים בחיבור. מצאתי את המבחן הראשון בחיבור שהגשתי, ושקיבלתי בחזרה. לא הייתי רוצה לאבד אותו שוב.

שאלת משמעות החיים ותכליתם היא שאלה עתיקה, גילה כגיל ההיסטוריה. כבר מימי הביניים היה שואל עצמו האיכר, האם זוהי תכליתי, לשרת את האציל? והאציל שאל את עצמו, לבטח, את אותה השאלה. אלברט איינשטיין, האם תכלית חייו היתה לנסח את תורת היחסות? להמציא את פצצת האטום, לגרום אולי לאסון הירושימה? שאלות אלו ושאלות דומות נשאלו בדורות קודמים, וממשיכים להשאר עוד היום, ועדיין אין תשובה אחת סמכותית ומוסכמת על הכלל.

  הפרופסור יואב יודקובסקי טוען כי הבעיה העיקרית שנוצרת במהלך חיפוש התשובה לשאלה נובעת מחוסר ההתאמה בהגדרה של "משמעות החיים" בין בני אדם שונים. חוסר התאמה זה הוא הגורם לכך שלא נמצאה, וכנראה שלא תמצא, תשובה אוניברסלית לשאלה.

  בטקסט "על המסמך הקטן בנעל", רואה יהודית הנדל שחוסר התאמה זה אינו בעייתי. להיפך: היא רואה אותו כגורם אשר מניע את האנושות לחקור, לטייל, לכתוב, לבצע, לראות, להגיב, ולמעשה לבצע את כל הפעולות שמאפיינות את בני האדם. למעשה, טוענת הנדל, כי לפחות חלק מן העושר התרבותי האנושי, מקורו בחוסר ההתאמה הזה. אוכל להיטיב בהסבר על תופעה זו, אם נסתכל על החיים כפרוייקט ארוך ורחב: כאשר מתברר, בזמן פרוייקט כלשהו, כי הוא נידון לכישלון מראש, מתבטל הפרוייקט לאלתר, או לפחות לאחר מאבק מייגע. מאידך, פרוייקט אשר מגיע לסיומו, מגיע למירב המיצוי שלו, שהרי שעת סיומו הוא השעה שבה הוא הכי נרחב, מקיף ומועיל.

  ניתן למצוא לכך דוגמות רבות מספור בהיסטוריה האנושית. לדוגמה, במחזה "ייסורו של ורתר הצעיר", מאת המחזאי הגרמני גיטה, מסופר על נער, שעקב אבדן מושא אהבתו, הוא מתאבד. ניתן לראות את מושא אהבה זה כתכלית חייו של ורתר הצעיר, וכאשר איבד את תכלית חייו, לא הייתה לו סיבה להמשיך אותם, אז הם נותקו ונקטעו באמצע. מכך אפשר להסיק כי תכלית החיים היא האהבה, אך זה לא נכון. עובדה - נזירים וכמרים לא מממשים כל אהבה רומנטית בחייהם, ועם זאת, הם ממשיכים לחיות.

  בסרטו של סטנלי קובריק, "ספרטקוס", זכורה במיוחד הסצנה בה שואל מצביא רומאי פלוגת עבדים מורדים: "מי מכם הוא ספרטקוס?". בתגובה לשאלה זו, נעמדת כל הפלוגה, וכולם מכריזים כאחד: "אני הוא ספרטקוס!". למרות שכל אחד מהם מודע שבאמרו משפט זה, הוא גוזר על עצמו עונש מוות וודאי בצליבה. אם כך, ניתן לסהיק כי תכלית החיים היא הגנה על המנהיג למען הקבוצה בכל מחיר. אך זה לא נכון, מכיוון שקיימות קבוצות פציפיסטיות רבות שיראו במעשה מלחמתי זה בזבוז משווע של חיים, ולא תכלית ראויה כלל וכלל.

  בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מעניינת: אנשים רבים, אשר שרדו את השואה ונדמו במשך שנים, מתחילים לספר את סיפורם בכתב, או בעל-פה, על-מנת שסיפורם ימשיך להתקיים. הם מספרים על קורותיהם זמן קצר לפני מותם, ובעושם זאת הם מצהירים כי הם לא יכולים לעבור מן העולןם לפני שינחילו את סיפוריהם לדורות הבאים. אם כן, ניתן לומר שמשמעות החיים טמונה ברצון להזכר בעתיד או להנחיל ידע כלשהו לדורות הבאים. אך זה לא נכון. שבט הפיראהה, אשר מיקומו בדרום אמריקה, מהווה תופעה אנטרופולוגית מעניית מאוד: אין לו מילים לצבעים או למספרים, לזכר ולנקבה אוצר מילים שונה והייחודי בו הוא העובדה כי אין לשבט זה זיכרון קולקטיבי. הם יודעים מה שסבם, או לכל היותר אבי-סבם, מספר להם, ותו לא. זהו שבט חסר מיתוסים והיסטוריה ידועה, והם חיים במצב זה כבר מאות שנים, בידידעה הוודאית שנכד-נכדם וצאצאיו לא יהיו מודעים לקיומו.

  אסכם את מאמרי בטענה כי, נכון לעת עתה, אין לחיים משמעות או תכלית אחת ברורה וידועה מראש, וכל אדם הוא שבוחר לעצמו את ראיית חייו, משמעותם ומסלולם. מעניין לציין, כי גם לדרך חשיבה אכזיסטנציאלית זו ישנם מתנגדים, אך כל התנגדות והבעת דעה מנוגדת לה רק תוכיח את נכונותה. אך אין בזה ניסיון לגרום לתסכול כלשהו, להיפוך: חוסר התאמה בין תכלית אדם אחד לאדם אחר זו היא מקור לעושר התרבותי של האנושות, החל מספרי מופת, סרטי קולנוע ואף חוויות אישיות של אנשים שונים, כנכתב במאמרה של יהודית הנדל, מהאנשים שנודדים לטיבט ועד לאנשים שמגדלים תוכים ונחשים בביתם. אוכל להמליץ לקורא המאמר לשאול את עצמו מה היא תכלית חייו, ובמידה וימצא אותה לפני שהיא תמצא אותו, שישתף אותה עם העולם.

  ובכל זאת, ישנו מקום לשאול שאלה מעט רחבה יותר מהשאלה המקורית, אשר תנסה לקלוע יותר למובן הפופולרי ביותר לשאלה "מה היא משמעות החיים", ושלה נוכל לספק תשובה יותר מופשטת: האם ישנה תכלית אחת יחידה ומשותפת לכלל האנושות, איזשהו מכנה משותף לכל בני האדם על פני כדור-הארץ, שכשנמצא אותה נוכל לגשר פיתרון לכל הבעיות האנושיות החברתיות? ובכן, הסבירות שתמצא תשובה לשאלה זו נמוכה, אך כפי שעשינו מאז ומעולם, סביר להניח שנמשיך לחפש תשובה, משמעות ותכלית לחיי האדם, בציפייה למצוא אותה.

על זה קיבלתי מאה.

ואני עדיין לא בטח במאה אחוז. לא במאמר, ולא בתוכן שלו.

מחר אני חוזר לצבא. עוד שבוע ועוד שבועיים, כמו הרבה חיילים אחרים בארץ.

צה"ל, וצבאות בכלל, נמצאים במצב מאוד אבסורדי: כמובן שלצבא יש תכלית - להגן על המדינה ועל אזרחיה, על החירות והחופש ובלה בלה בלה, אבל ייעוד אין לו.