בהמשך של הרחוב שמתעקל לקראת הסוף

אני באה פעם בשנה, מעבירה כמה דקות בנסיונות להזכר בשם המשתמש ובססמא שלי עד שאני מגיעה לריבוע המוכר הזה.

נשארה לי שניה וחצי לסיום הלימודים, התרגשות מהולה בהקלה ומין חשש טבעי של מה עכשיו.

ויחד עם זה השנה גם נפלו עליי המון ויתורים. הרבה מאוד דברים השארתי מאחוריי. לא רק לימודים.

להחליט שאתה מוותר על משהו זה קשה. בעיקר כשזה משהו שאוהבים, בעיקר כשזה בן אדם שיקר לך או עיסוק שלא ראית את חייך בלעדיו.

המקצוע שהייתי נעולה עליו כל חיי נפסל ברגע והותיר אותי קצת המומה. מה עכשיו? אם זה לא מה שאלמד, מה כן?

כל ענייני הצבא שלי עברו תהליך ממושך של ויתור. אחד אחרי השני. לוותר, לוותר, לוותר...

ולא רק.

"אם אתה אוהב מישהו תשחרר אותו, אם הוא חוזר הוא שלך ואם לא כנראה שלא היה שלך מעולם" עם כמה שזה קלישאתי ככה זה נכון.

השנה נתתי להרבה אנשים שהיו יקרים לי ללכת. לעזוב את המחשבות שלי. לטובתי, לטובתם.. חלקם פגעו בי, בחלקם פגעתי אני, עם חלק הקשר פשוט דעך וחלק אינם עוד.

נדהמתי לגלות כמה קל זה יכול להיות פשוט לשחרר. הרבה רגשות מתערבבים בבטן. תחושה של הקלה מלנכולית שמשתלבת כל כך יפה עם מין עצבות קצת מתוקה. משהו מתרוקן בפנים. משהו כבר לא שם. האהבה לא נעלמת, היא רק עוברת לרקע. הזמן עובר אבל אני לא מרגישה שינוי גדול. אני עדיין אוהבת את אותם אנשים ואני עדיין מתגעגעת לאותם עיסוקים ועדיין משהו עוד שם, אבל אני כבר לא מרגישה רע עם זה. אני נותנת לזמן לעשות את שלו.

קצת מאסתי בלנסות לעשות את הצעד הראשון. מאסתי בלהתעקש, בלהאחז נואשות ובחוסר אונים קצת פתאטי אפילו, במשהו שכבר מזמן אבד. 

נהייתי קצת אדישה. ופסיבית. אדישה ופסיבית. אין לי הרבה חשק להתאמץ יותר, לנסות, להלחם, לשמור על מי ומה שיקר לי.

נתתי הזדמנות. שוב ושוב. ניסיתי, וכשהיה סימן, כשהקיו שלי הגיע, אפילו הלכתי קצת קדימה. בקטן, אבל הלכתי. והלכתי לקראת קיר אטום ושחור. קיר שמאחוריו היה או אולי עוד יש מישהו אבל אני פשוט לא רואה אותו יותר. אני רואה רק צל של מישהו אחר. לא שלו, ולא חדש. צל של מישהו אחר שהכרתי. 

וקצת כואב לי לראות את זה. שמעתי שהוא פורח אבל הרגשתי איך הוא דעך, ראיתי איך הוא דעך, הרחתי איך הוא דעך... והתערבב לתוך מישהו אחר שהכרתי.

חבל. עדיין קצת עצוב לי. לכולם מגיעות הזדמנויות. למי אחת, למי יותר.. גם לי, גם לו, גם להוא ולהיא, וההם וההן... 

נמאס לי מהר. קשרים משגעים אותי וחוסר וודאות בקשר יכול להוציא אותי מדעתי. וגם על האחרון, שהסתמן דווקא כבעל פוטנציאל, ויתרתי. לא יודעת למה. ואולי עוד שבוע יתאפס ויחזור, השאלה היא עוד כמה זמן יהיה לי אכפת. אפילו קצת.

ואני לא יודעת עוד כמה זמן ארגיש ככה. אולי כשיזכר כבר יהיה מאוחר מדי. 

אולי, אבל כרגע עוד לא.