ובכן, אם סיימתם לבהות בכותרת בחוסר הבנה (ואם לא אתם מוזמנים להמשיך) אני אוכל להסביר לכם מה עבר עלי בשלושה שבועות האחרונים (רמז: משהו גדול עם הרבה רגליים). כפי שבוודאי לא טרחתם לזכור, היה לי עדר לנהל. ומסתבר שניהול עדר זה מסובך לפחות כמו להסתרק (תצחקו, תצחקו, אבל אתם לא צריכים לסרק את הצמר על הגב שלכם, נכון?). זאת אומרת, עדר רגיל עשוי להיות בסדר, אבל עדר של שש כבשים צעירות ונודניקיות (+אני ואחותי) זה כבר סיפור שונה לגמרי.

נתחיל מזה שמנשה (דולי יוגורט בעברו, ולא, אתם לא רוצים לדעת איך הוא קיבל את השם הזה) החליט שהוא רוצה להיות בודהיסט. עד כאן טוב ויפה (וביזארי במקצת...) אבל הוא החליט שאנחנו צריכות לכבד את הבודהיזם, ולא לפגוע יותר בבעלי חיים. ניסינו להסביר לו שגם אנחנו בעלי חיים, אבל הוא לא ממש הקשיב לנו. אז עכשיו, לא רק שאסור לנו לאכול נמלים גם אסור לנו לדרוך אליהן. או על כל יצור חי אחר. כשניסינו להבהיר לו את הקושי בתנועה במצבים כגון דא (או בקיצור, שנתקע במכלאה כל היום), הוא אמר רק "כן". אז שאלנו אותו, בשיא התמימות, "אבל איך נאכל?". הוא ענה "לא נאכל. צריך להקריב למען הזולת". כן... גם עם הזולת הוא נמלים... ואל תבינו אותי לא נכון, אין לי בעיה עם נמלים. פשוט אם הבחירה היא ביני לבינם, אני אבחר בי. האם אני אגואיסטית? כן. אוגואיזם זה דרך חיים, וגם הדרך לחיות. נסביר: נניח את צריכה לבחור מי ימות, את או נמלה. האת האגואיסטית תבחר בנמלה, ותחיה. המנשה הבודהיסטי יבחר בעצמו, וישב במכלאה תוך כדי קריאות "אתם רוצחים! בגלגול הבא תהפכו לנמלים ואז ידרכו עליכם!".

בכל מקרה, אני מניחה שכבר הבנתם מה קרה עם מנשה. הוא נכנע (טוויסט מפתיע בעלילה). ועכשיו (משמע אז) הוא בא איתנו למרעה תוך כדי מלמול "רוצחים... ידרכו עליכם... אתם תראו... גלגול הבא... טטרים מסריחים..." (אין לי שמץ של מושג מאיפה הוא שמע על טטרים. אני לא בטוחה שאני יודעת מי הם).

חוץ ממנשה, הייתה גם גיגרונופילוס (ככה היא קראה לעצמה). ומעבר לשם שלה, שנשמע יותר כמו שם של איזה חיידק אוזבקי נדיר (לכו תדעו) מאשר כמו שם של כבשה (נו באמת, Gigaronofilus. לא נשמע כמו שם מדעי?), היא מ-ע-צ-ב-נ-ת. כן, מ-ע-צ-ב-נ-ת. עם הקווים באמצע. גם אם הייתי כותבת את זה מ$%&^(ע*)(^&*)צ%^&^$&ב7$%^#נ&%^&ת זה לא היה מספיק בשביל לתאר עד כמה היא מעצבנת. אולי אם הייתי... טוב, עזבו. אני לא רוצה לעצבן אתכם יותר מדי. אני אחסוך מכם את הפרטים, אבל בסופו של דבר נוצר קרע בעדר, ומנשה, גיגרונופילוס, ועוד מישהי עברו לעדר הבודהיסטי המעצבן. גם לאחרים מגרעות משלהם, אבל אין לי כח לפרט יותר. וצריך להגיע לנושא העיקרי מתישהו.

אלא אם תכתבו שאתם רוצים עוד פרטים... (סתם, גם אז לא. אבל תגיבו, מה אכפת לכם).

אבל למרות הכל מצאתי זמן לנסות לעוף. ולמה לנסות? כי אלוהים ברא אותי כבשה בלי כנפיים. ואחר כך מתפלאים שאני לא מאמינה בו.

ומעשה שכך היה:

ניסיתי לעוף. ולא הצלחתי.

תם הקטע הסיפרותי.

אז רצתי, רצתי, קפצתי. הייתי באוויר, הייתי בהיי (תרתי משמע), הייתי מאושרת. ואז בא כח המשיכה הזה. שונאת אותו.

שמתם לב שלכח המשיכה יש נטייה להדחף ברגעים שבהם הכי לא צריכים אותו? למשל כשמפילים משהו שביר. או כשנשבר סלע מעליך ואין לך לאן לברוח. או כשאתה אוסטרלי שלא רוצה ללכת על הראש*. או כשאתם (או אני) מנסים לעוף.

וזהו. נפלתי. לרגע חשבתי שאולי הכל רק חלום, וברגע הבא כבר לא חשבתי. כעבור איזה תשעת אלפים שמונה מאות שבעים ושישה רגעים ושניים עשר עשיריות הרגע**, פחות או יותר, התעוררתי.

(קו דרמטי)

והייתי במקום עם הרבה אנשים בחלוקים לבנים. חשבתי שאני בבית חולים וטרינרי, או משהו כזה, אבל אז גיליתי שהאנשים עם החלוקים הלבנים שכבו במיטות. זה היה לי קצת מוזר, אז מיצמצתי. והאנשים לבשו בגדים אחרים, ולא חלוקים לבנים. "אז מה מוזר פה?" תהיתי לעצמי. ואז גיליתי שהאנשים עדיין שכבו במיטות. ואחד מהם השמיע קול של ונטילטור מתפוצץ כל חמש שניות (חמש שניות במדיוק. אני ראיתי אותו מסתכל בשעון). לאט לאט ההבנה חילחלה אל מוחי (יש שם גולגולת, זה די מפריע, אתם יודעים) - אני בבית משוגעים!

מסתבר שהחוואי החליט שבמקום לשלוח אותי לבית חולים כל פעם, עדיף פשוט לשלוח אותי לבית משוגעים שבו ישכנעו אותי לא לעוף. אבל הם לא ישברו אותי! (אלא אם הם ישתמשו במשקולת ממש כבדה. אבל ממש)

אז אני חולקת תא עם חמישה משוגעים.

איך זה? משוגע. ממש משוגע.

אני פה רק יומיים, ואני כבר בדרך להשתגע. בייחוד בגלל מר ונטילטור, שנקרא לו ונטי. למרבה המזל, הם מזריקים לונטי חומרי הרדמה בלילה. אבל הוא מתעורר באחת. בלילה.

+פרצוף אומלל שמשווע לקצת שינה+

חוץ ממנו, יש אחד שמשוכנע שהוא דג בשם פליפר. דג מדבר בשם פליפר. הוא הסביר לנו (גם לי) במשך שעות על החיים שהיו לו בירקון לפני שדגו אותו. אבל הוא שמח, כי הוא שמע על הזיהום. לפחות אני יכולה לדבר עם פליפר, כלומר אני מדברת והוא משוכנע שהוא מבין אותי. אז השיחה יכולה להיות מאוד מוזרה (אני: "מתי מגישים פה אוכל?" פליפר:"אה, זה סיפור ארוך. אני ופולי הכרנו לפני הרבה זמן, כשעוד היינו..."), אבל לפחות יש שיחה. זה גם משהו.

יש גם את חפציבה. הבעיה של חפציבה היא שאם היא שומעת מישהו אומר משהו על חפציבה כלשהי, היא משוכנעת שמדובר בה. אז היא באה לבית המשוגעים בתור דמות טרגית כלשהי. הדרך לטפל בה היא לספר לה דברים על עצמה, כך שהיא תשתכנע שהיא היא ולא מישהי אחרת. אבל בחדר שלנו יש רדיו. לכאורה זה לא נורא, אפילו נחמד. אבל חפציבה שמעה על הקריסה של חברת חפציבה. ו... עכשיו היא משוכנעת שהיא חברת בניה שעומדת לקרוס בעכבות חובות כספיים ענקיים. אז היא ניסתה למכור אותי בתור דירת שלושה חדרים. למרבה המזל, אף אחד לא רצה לשלם מיליון דולר בשביל לגור בתוכי (וזה לא עניין של מה בכך. תזכרו שאני בבית משוגעים). אז המטפלים שלנו ניסו לשכנע את חפציבה שהיא לא חברת בנייה, אבל זה לא עבד להם. היא בטוחה שהיא חברת הבנייה חפציבה. אבל לפחות הם שיכנעו אותה שהיא לא בחובות כספיים, אז היא הפסיקה לנסות למכור אותנו.

רביעי הוא מוני, שמשוכנע שהוא אלוהים.

אני צריכה להוסיף?

והחמישי הוא אלכס, עולה חדש מרוסיה, שלא מבין הרבה עברית, ולא מצא עבודה, ולכן בא לפה בשביל ארוחות החינם והחדר. אתם חייבים להודות שזה עדיף על לחיות ברחוב. אבל זה ממש מעצבן שהוא כל הזמן צועק עלינו שאנחנו משוגעים, בליווי קללות ברוסית. מוני אמר לו שהוא ישרף בגהנום לנצח נצחים, או משהו כזה. טוב, הוא אמור להבין בזה. משיחות של המטפלים הבנתי שמוני חזר בתשובה, הפך לרב, ואז השתגע.

באחת השיחות שלי עם פליפר הוא השתכנע שאני רוצה מחשב. אמנם הוא הגיע למסקנה הזאת בערך שעה אחרי שאמרתי את זה, אבל מה אכפת לי. הוא דרש מהמטפלים שיביאו לי מחשב. הם לא הביאו, מן הסתם. אז פליפר נשך אותם. אז הם הביאו לי מחשב. ועכשיו הם מסתכלים עליי בהבעת תימהון, בזמן שאני מקלידה. נראה אותם קוראים לי משוגעת אחרי זה! (אני שמעתי כבר שלושה מטפלים שתהו אם הם השתגעו. חיחיחי...)

*סתם בצחוק. הרי אוסטרלים לא הולכים על הראש, הם רוכבים על קנגורואים. הקנגורואים הולכים על הראש.

**שוב צוחקת. זה היה רגע אחד. הוא פשוט היה נורא ארוך.

משוגעת אך משועשעת

הכבשה הרושמת