אני עוברת עכשיו קורס הכנה. מטרת האגודה היא לספק הקשבה תומכת, למתקשרים אנונימים, שרוצים לשפוך את הלב.
ואנחנו לומדים. איך להקשיב. איך לשבור אובדן לחלקים קטנים שאפשר לתמרן. לומדים לשאול שאלות ולהגיד שזה בסדר להרגיש, וכולנו מרגישים ככה לפעמים. שאלות טכניות וקרות על הנייר, אבל הן עובדות.
עכשיו הגענו להתאבדות ופגיעה עצמית. ואני קוראת את החומר וחושבת ונזכרת.
כתוב שפגיעה עצמית היא דרך להביעה רגשות שלא מצליחים להביע במילים, דרך להעניש את עצמך, לקרוא לעזרה, דרך מהירה להשיג אנדורפינים.
מסכימה.
אבל הם לא מדברים על הרגשת העוצמה, על השליטה העצמיות, ההתעלות מעל לחומר.
קצת מוזר. הרי סגפנות היא חלק מכל כך הרבה דתות ותרבויות.
אנחנו אומרים בגאווה שצמנו ביום כיפור. לא שתינו, לא אכלנו. למרות שהבטן קירקרה והגרון יבש.
נזירים הכו עצמם בשוט כהוכחה לאמונתם.
גנרלים יפניים תקעו סכין בבטן, כי מוות ביסורים מיתן את הבושה שבתבוסה.
כל כך הרבה סיפורים לוחשים שהתגברות על כאב שהבאת על עצמך היא סימן לכוח, וויותור על מה שאין צורך לוותר עליו הוא סימן לאופי.
ואותם אלו שמעריצים גיבורי עבר ודמיון לא מבינים למה אנשים חותכים, למה אנשים צמים ומתגאים בעצמות שבולטות.
הם מזלזלים וצוחקים על הצלקות ויומני האוכל.
אבל אולי, בהתחלה, זו הייתה דרך להיות להיות מעל לכאב, מעל לחולשה. הסכין היה מבחן והדם סימן לאומץ. הקילוגרמים הפוחתים הוכיחו כוח רצון.
עם הזמן הם הפכו להרגל, להתמכרות. והשאירו עור חרוך ושבור ואיברים פנימיים שלא יכולים יותר לתפקד.
ואני תוהה. אם זה נכון להמשיך לללמד אנשים שהתגברות על כאב שאתה מביא על עצמך היא סיבה לעוצמה. הרי לרובנו החיים יעמידו קשיים ומכשולים בלי שום עזרה מצידנו, והם יבחנו את אותנו יותר מכל צרה שיצרנו.
האם האביר שהרג את המפלצת אותה הוא עצמו יצר ראוי לתשורות?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
