חודשים ואולי שנים שלא כתבתי משהו רציני כאן, אבל
זמן רב התבשל לו פוסט. לצערי העברית שלי התנוונה בשנות הגלות ואפילו מילים בסיסיות
בורחות לי מידי פעם. מה עוד שאני מתחילה ומוחקת כי אני עדיין מהססת אם אצליח
להעביר את מה שלו אני מתכוונת ואם כל זה יותר מידי בסיסי ומובן מאליו, אבל...
יש הנחות שאני מחשיבה אותן ליסודות. יסודות שהם
חיוניים לחברה וגם ליחיד לדעתי (בזמנו חשבתי שגם לדעת הרוב אבל אני נתקלת ביותר
ויותר אנשים שלא מסכימים) במידה והוא חיה סוציאלית.
הראשון הוא עקרון הפרוטרציה.
סולידריות היא קודם עם בני משפחה, אחריהם חברים,
מכרים, ואז בני אותה ארץ, אותו מין (במובן הטקסונומי) וכו'... כמובן שבהתאם לקשרים
נפשיים או מניעים אחרים הסדר משתנה. אבל במקרה בו יש עדויות באותה דרגת אמינות אתה
בונה על כך שאמא תקח את הצד שלך ולא של האיש מהרחוב. ואם לאדם זר יש אפשרות להציל
אותך או כלב (אקראי, לא שלו) הוא יבחר בך.
הרי זה למה אנחנו חיים במשפחה, בשבט, במדינה.
אנחנו יוצרים קשרים, ומאבדים משהו בדרך, אבל גם מוצאים הגנה. ורובנו שומרים על
חוקים ולא הורגים, אונסים, אוכלים אנשים אחרים כי בהתאם להסכם אז לא יעשו את כל זה
לנו.
ויש לנו הסכמים גם עם מינים אחרים. כלבים שומרים
עלינו, מארחים לנו חברה ועוזרים לנו ואנחנו בתמורה מספקים אוכל, בית ונותנים להם להתקיים בזמן שלרוב שאר המינים
הבאנו את אירוע ההכחדה הגדול השישי. ובהתאם להסכם הזה נעזור לכלב אקראי ולא לזאב
אקראי אם הם נאבקים. ובהתאם להסכם נזדעזע יותר כשילד נתקף על ידי כלב מאשר דוב.
וחלק מההסכמים האלו הם כבר בגדר אינסטינקט, כי
לאורך מיליוני שנים שרדו הילדים שהאמהות שלהם העדיפו אותם על פני זרים.
ועל שלל ההסכמים האלו וגם על אינסטינקט בנוי
מעין הגיון סוציאלי. אבל אם אדם נותן השוואה כזו: "מתה על עור בבגדים? היית תולשת מאמא שלך את העור
שלה בשביל בגד?" סימן שיש לו היגיון סוציאלי
אחר שבו חיה זרה ממין אחר היא שוות ערך לבן מינך שילד וגידל אותך. ואני כבר לא
בטוחה שאותו אדם יעזור לי אם הבחירה השנייה היא פרה רנדומלית.
ואגב, אני לא חושבת שההנחה שאנחנו ובני מיננו
באים קודם נותת לגיטימציה להשמיד את כל השאר. להיפך. כל כך הרבה יצורים דרושים לנו
כדי לשרוד וכדי לחיות טוב שדאגה לעצמנו כוללת גם דאגה להם. ולמען המין האנושי יש לשמור על חרקים ותולעים ושלל יצורים אחרים
כמו גם על הסביבה בה הם חיים.
העקרון השני הוא הרצון לחיים.
תמיד ראיתי כבסיסי ששלל דיירי עולם החי ואנחנו
ביניהם רוצים לחיות, ונאבקים כדי לחיות. והומניות היא לעזור למישהו לחיות (אלא אם
כן במיקרים מסויימים הוא מבקש אחרת).
אבל נימוק שאני רואה לאחרונה יותר ויותר בהקשר
להפלות הוא שאישה לא עושה הפלה כי 'זה הגוף שלה וזכותה לא להרוס לעצמה את החיים
בגלל ארבעה תאים' (במה שאני אישית מצדדת) אלא בגלל שזה 'טוב לילד, שעדיף לו לא
להוולד כי זה עולם חרא ויהיו לו חיים חרא'.
דעות בהם נתקלתי של מטיילים בהודו שלא נהנים
מהנוף: 'כל אותם ילדים מורעבים ומוכי מחלות, עדיף אם היו מתים'.
אלו שתומכים בניתוק אנשים ממכונות הנשמה מתוך
מטרות הומניות, ברצח של 'צמחים' גם אם כשהיו בהכרה לא הביעו רצון להיות מנותקים ממכונות
במידה ויגיעו למצב כזה.
המחשבה הזו שיש לך לגיטימציה להרוג אדם אחר אם
זה 'לטובתו' בלי להתחשב ברצונו מופיעה יותר ויותר. וזה מפחיד. כי החיים שלי יכולים
להראות למישהו אחר כאומללים וקשים והוא יכול פתאום להחליט שהוא רוצה לעשות לי
טובה. אני מודעת לכך שאדם יכול לשלול את חייו של אדם אחר. מתוך טירוף, מתוך הגנה
עצמית, כדי להשיג משהו, כדי להעניש... אבל בחירה של השמדה עצמית כי אי-קיום עדיף
על המציאות? כל אדם לעצמו. תמיד הייתי בטוחה שהתאבדות זו בחירה אישית.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
