מאיפה באתי ולאן אני הולכת

הפוסט הקודם שפירסמתי לפני שבועיים וחצי עדיין מופיע בעמוד הראשון במסך הבית של ישראבלוג. איפה אנשים כותבים את השיט שלהם היום? בפייסבוק? מרגישה כאילו העולם התקדם ואני נשארתי פה. סבבה פה, לא? למה לעזוב. היה יום ארוך. התחיל בפתח תקווה המשיך לגבעתיים עצירה ארוכה בבני ברק ואז שוב פתח תקווה ואלו בעצם החיים שלי במשפט. קמתי בבוקר בבית שמרגיש רק כמעט שלי, אבל לא, בפיג׳מה שאם הייתי רוצה הייתה שלי, אבל תכלס היא לא, במיטה שישנתי עליה עשרות פעמים אבל גם היא לא שלי, לפחות לא באופן רשמי. קמתי ולבשתי את אותם הבגדים מהלילה שלפני, הכנתי קפה בידענות מרשימה שנגוזה כשהבנתי שאין לי מושג איפה יש סוכר בבית הזה לעזאזל. שתיתי קפה בלי סוכר וישבתי במרפסת לא שלי ואיכשהו זה הסוג הכי טוב של מרפסות. לקחתי שני אוטובוסים והתיישבתי על ספה כחולה כדי להוציא הרבה יותר מדי איכסה ירוק מהלב. לשעה אחת הרגשתי שהכול אבוד וחסר סיכוי, ואז יצאתי שוב לרחוב כצנלסון והיה קריר ופספסתי את האוטובוס והחיים המשיכו. הם תמיד ממשיכים, זה החלק המשוגע. בבית התחלתי לנקות לפסח שזה בעצם תירוץ כדי לקרוא כל דבר יפה שמישהו אי פעם כתב לי, כי אני צריכה שיזכירו לי את הקיום שלי. שומרת על הכל, מתוך תחושה מעורפלת שזה מה שמחזיק אותי בחיים, מתרץ לי את קיומי. קראתי את זה והבנתי שכבר קראתי את זה הרבה פעמים אבל אף פעם עדיין לא באמת האמנתי למילים, למסר. זו הייתה רק הוכחה, סימון וי על רובריקת ״אוהבים אותי״ או ״יש לי חברות״ או ״אני נורמטיבית, אני מצליחה לייצר קשרים חברתיים״ או יותר מזה ״יש לי זכות קיום, הכול טוב״. רוב הזמן לא התעמקתי במילים או במשמעות שלהן. והיום רציתי כן לעשות את זה, אבל אולי זה עוד מוקדם מדי. אבל זה לא היה מוקדם מדי בשביל להיפטר מהרבה שיט רציני ששמרתי שנים כי גם הוא הגדיר את קיומי ותחזק את דמותי. לעזאזל, האמנתי שאם אפטר מזה אאבד את זהותי. חייבת לשמור את זה כדי לתחזק את עצמי. אבל וואלה, כבר קרעתי הכול לחתיכות קטנות לפני עשר שעות בערך ואני עדיין עם אותה זהות. אני בכל מקרה אהיה עם אותה זהות, לא משנה כמה אזכור או אשנן את זה. כמה מחברות ייכתבו, יישמרו ויתויקו או כמה מהן ישרפו או יאבדו. הן לא מגדירות את הקיום שלי. הפחד הזה, שאם אזרוק אותן, אשכח את העבר שלי ומי אני בעצם, נראה לי משונה כעת. כמו הרצון שלי להחזיק תמיד הכול, להבין תמיד הכול, שהכול יהיה ברור ומובן ומוחזק. אבל זה לא המהות. זו לא המהות. אני לא צריכה להחזיק הכול כדי להתקיים. והיה שם בין הדפים שלי דברים כואבים מאוד שרציתי לשכוח אבל אסרתי על עצמי למחוק אותם כי הייתי בטוחה שהם מגדירים אותי, שאני חייבת לזכור אותם כדי לזכור מי אני. שאסור לי לשכוח, להתבלבל, להשתנות, להתעגל ולהתעקל. לא, אני חייבת להמשיך להתקדם באופן לינארי, מדויק ומחושב. פאק, לא. זה כבד לי מדי כבר וזה בסופו של דבר מוביל לתוצאה הפוכה לחלוטין: אני מאבדת את מי שאני ממש עכשיו. 

והלילה צפיתי בסדרה, מה שלא קורה הרבה, אבל יש לה סוף נחמד ואופטימי אבל לא צ׳יזי אז זה עשה לי טוב. וחשבתי על זה שהבוקר הרגשתי הכי מדוכאת ומיואשת וריקנית בעולם ואני כל הזמן מפחדת שזה יקרה שוב אבל בעצם זה קורה ואני עדיין כאן. זאת אומרת, למה זה מפחיד שזה יקרה שוב? אני כאן למרות ואף על פי כן. וזה הכי גרוע. הכי גרוע שאני מכירה. ואת הכי גרוע שאני מכירה פאקינג חוויתי. אז כן זה יכול לחזור בגיל 33 או 48 או 61. ויהיו לזה השלכות אחרות. אבל אני מכירה את זה. אני מכירה את עצמי. אני מכירה את המקומות הבלתי נסבלים האלו, אני מכירה אותם מגיל צעיר מאוד חזק וזה חרא שזה ככה אבל מצד שני - אני חיה למרות ואף על פי כן. אני כאן. והתקדמתי. והמשכתי. והחיים ממשיכים. וזה בא והולך וכשזה כאן זה נורא באופן בלתי יתואר אבל למה שאני אתן לזה ככה לעצור לי את החיים? 

אני יודעת שאני אלחם עוד מלחמות בחיים. יש עוד מאבקים לפני וחלקם יהיו חדשים וקשים וירגישו בלתי אפשריים, אולי. ואני לא בטוחה מה אני רוצה להגיד או מה הנקודה לגמרי. אבל אני, מתוך רצון לשמור ולהחזיק ולהיות בשליטה וששום דבר לא יפתיע אותי אף פעם, אני עיוורת לקסם. קראתי את המכתב שנועה כתבה לי לפני שהיא התחתנה, ובלי ציניות היא כתבה שלימדתי אותה שלא הכול קסום וזה בסדר. שלא חייבים להיות חברות הכי טובות אבל עדיין להיות חברות וזה בסדר. וזה אבסורדי שהיא מודה לי על זה שלימדתי אותה שהחיים מדכאים ולא מושלמים ולא קסומים אבל היא באמת הודתה לי על זה. כי זה גם נכון. זה פשוט גם נכון, אבל נכון חלקית. זה חלק מהחיים. זה חלק שאני מכירה טוב מאוד. חלק שאני יכולה ללמד אנשים את החוקים שלו - וזה אשכרה עוזר להם. אבל יש עוד חלקים, כנראה עוד מלא חלקים שעוד לא למדתי. לא רציתי ללמוד. פחדתי. אז כן, הקטע שלי זה שאני צריכה לראות הכול ולדעת הכול ולהיות זאת שיודעת הכול, זה קטע. זה מה שעזר לי עד עכשיו, אבל מה עוד אני יכולה להיות?