שבעת מדורי גיהנום

בתקווה שבשמיים יש מחשב, ותוכלי להיכנס ולקרוא את שכתבתי לך.

זה לא קל לכתוב מכתבים לאנשים מתים.

אולי מכיוון שאתה לא יודע אם הם אי פעם יקראו אותם.

זה לא קל לכתוב מכתבים לאנשים מתים.

אולי כי בעצם ההגדרה - יש הוכחה שאת באמת מתה.

את יודעת כמה פעמים התקשרתי?

וידעתי שלא תעני, ידעתי.

אבל תמיד היתה את התקווה הזאת, שתעני ונדבר.

שתספרי על המשפחה שלך כמו פעם, שאני אספר על שלי.

שהשיחה תגלגל ללחנך נכדים של פנסיונרים ולצרף אותם לתנועה, למרות שהם בני 6.

שאחרי היכרות של שבוע, אני אוכל שוב להציע לך להצטרף אליי לטיול קרוואנים.

מיתר, ילדה יפה,

עברה חצי שנה.

אז הניסיון להתגבר ממשיך,

משם לפה - אני מדריך,

וכותב, ואפילו התקבלתי ללהקת התנועה.

וסיפרתי להם עלייך - עמדתי שם, דומע, מפוחד, רועד, ושרתי עלייך - שרתי בשבילך.

"ואני לבד כי את עזבת,

 באותו מקום שכל כך אהבת

 והכל נשאר לא מובן מחפש לי רמז - מחפש סימן"

ההמשך מדבר על חודש שעבר ורק זכרון שנשאר, אבל עברה כבר חצי שנה.

אני מנסה, לא לשכוח - להשלים.

ועדיין, יש משהו שתמיד יביא אותי להתקשר אלייך בערך פעם בחודש.

יש תקווה.

אני כותב לך וברקע wish you were here של פינד פלויד, אחרי חצי שנה בלי לשמוע אותו.

ילדה יפה.

תחזרי. תשלחי סימן.

כולם אמרו שהם דיברו איתך, גם אחרי...

דברי איתי, שלחי סימן.

אני רוצה לדעת שהכל בסדר שם למעלה.

חזרי אליי.

עריכה:

תודה,

עכשיו אני יודע שבכל זאת את איתי.