"את הרוסיה עם המבטים הכי קרים שיצא לי לפגוש"
ככה הוא אמר לי, ולמרות שספציפית איתו הבנתי למה גרמתי לו להרגיש כך, המשפט הזה נתקע לי בראש.
איתו באמת הייתי קשה, מרוכזת, פשוט כי הוא היה בישן ונבוך וזה התגלגל לכדיי מבטים מרוכזים ומלאי מחשבה.
אבל אני כולי מרגישה כמו דובוןאכפתלי, ומסתבר שזה לא ממש מה שאני משדרת למי שלא מכיר אותי.
הוא לא הראשון שמתייחס למבטים שלי, תמיד בהקשר הזה. "הייתי מת להיות בתוך הראש שלך עכשיו", "זה נראה כאילו יש את העולם שלנו ויש את העולם בראש שלך", "לא סובל את המבט הזה, כאילו איזה מטומטם אני ומה נראה לי שאני מדבר בכלל", ועוד כל מיני.
זה מעניין.
אני יודעת למה הם מתכוונים, אני מזהה את סוג המבט הזה אצל אחרים. מבט של אנשים שחיים באינטנסיביות, וחווים באינטנסיביות את עצמם ואת הסביבה.
זה מעניין כי זה כח, וזו הגנה טובה בסביבה בה אני לא רוצה להציג את הרגישות שבי. רק ללמוד להשתמש בזה, כי כרגע דווקא בסיטואציות בהן אני מרגישה פגיעה אני לא מצליחה לשדר קרח.
ובעניין אחר ומשמח- בתום 3 חודשים שדווקא עברו לא רע בכלל, נגמרה תקופת היובש! ואיזה נגמרה, בקולות צהלה ועונג. היה נהדר. נסיבות טובות, חתיך ומתחשב ברמות, וכימיה מצוינת.
Go me
כינוי:
parcel
בבלוג זה
בכל הבלוגים
