-אמא: "יש לך מה לעשות אחר הצהריים?"

-אני: "לא, למה?"
-אמא: "אני ושירלי רוצות לנסוע לכרם שלום...."

אז ככה הוחלט שניסע לכרם שלום, (לכל מי שלא מעודכן, הקיבוץ שגרתי בו עד לפני 6 שנים שהחלטנו, בצעד די דבילי, לעבור לגור בתלמי יפה). באמצע אחותי התחרטה, חטפה דכאון לפני גיוס, ובסוף רק אני ואמא שלי נסענו.

היה נחמד, בהתחלה, הנסיעה לשם הייתה די קצרה ואמא שלי הסבירה לי מה כל קיבוץ (מכל מה שלא זכרתי) וכל מיני דברים שהשתנו...

הגענו לכביש שממנו אתה נכנס לקיבוץ, אמא שלי התלהבה מהתאורה ששמו כי פעם היה שם חושך מוות, אני התלהבתי מלהגיע לקיבוץ אחרי הרבה זמן שלא היינו.

כשהגענו גילינו שהקיבוץ מגודר מחדש, שחיילים גרים בחלק ממנו, שאסור ללכת בשדות ושאי-אפשר להכנס לקיבוץ אלא אם כן אתה גר שם או יש לך אישור של רפש"צ. משם אמא שלי נהייתה מאוד רגישה והתחילה לבכות ואחרי שהיא נרגעה קצת החיילים הסכימו לנו להכנס אבל לא להרבה זמן.

נכנסו ונסענו קצת בתוך הקיבוץ, היה יפה, הוא היה בדיוק כמו שזכרתי אותו, אמא שלי המשיכה לבכות מהתרגשות, אחרי הכל הקיבוץ שהיא הגיעה אליו בגיל 17 וגרה שם 20 שנה. פה ושם חידשו דברים, והוסיפו מיגוניות אבל הקיבוץ היה כמעט אותו דבר.

חנינו את האוטו על יד החדר אוכל-שהיה נטוש, והלכנו ברגל, ראינו את המועדון ששיפצו בגלל איזה טיילור אחד מארה"ב שההורים שלי הכירו שתרם הרבה כסף כדי לשקם את הקיבוץ.

המשכנו ללכת והגענו לבית "שלנו", הוא היה נטוש, כל הגינה היפה שלנו נהרסה, כל האבנים שהנחנו כדי לגדר היו זרוקות, הגגון שאבא שלי שם לא היה, כל החלונות והתריסים היו תלושים, והכי עצוב היה שהסתכלנו לתוך הבית הוא היה הרוס. הוסיפו ממ"ד בסוף הבית ומישו גר שם כנראה אחרי שהלכנו כי הצבעים היו שונים.

אחרי זה המשכנו ללכת בקיבוץ, גיליתי פרטים שלא רציתי לדעת על היחסים של ההורים לפני שנולדנו... (מטריד...) והקיבוץ היה שקט באופן מפחיד, אני זוכרת שהוא היה תמיד שקט אבל הוא היה שקט באופן שלוו ועכשיו הוא סתם שקט...

מאחורי הבית שלנו תמיד היה יער גדול כזה עם מערכת תופים דפוקה, עכשיו היה שם פארק (שתמיד היה) רק ששיפצו אותו ועשו שביל יפה ובריכת דגים (שכנראה שמתו בהתחשב בעובדה שהכלבים עשו שם מקלחת)...

המשכנו ללכת וראינו משפחה, שאמא שלי זיההתה את החבר של הבת ואת ההורים, וישבנו שם, דיברנו איתם אמא שלי התעדכנה במה שקרה לקיבוץ ואני הייתי עסוקה בלבהות בחומת ברלין שבנו מאחורי הקיבוץ...

פעם הייתה חומה קטנה בערך של 20 מטר ועכשיו היא על כל הקיבוץ ואתה לא רואה כלום כבר... והסתובבתי קצת בקיבוץ לבדף ליד הבית של סבתא שלי ועל יד הגן שעשועים הישן שהרסו לי והשאירו נדנדה...

בסוף החשיך והתחילו קצת יריות, אז כמו שאני ואחותי היינו עושות כשהיינו ילדות קטנות, הלכנו הביתה, אבל לא לפני שעשינו סיבוב עם האוטו על יד הבית ילדים הישן והגנים והמעונות ועל יד הריכה ואז נסענו משם, הביתה...

זה היה קשה אבל כמו שאמא שלי אמרה למי שהיינו אצלה, זה היה סגירת מעגל שהיינו צריכות לעשות...

נטוש... לא כמו פעם...

ובאותה נימה של סגירת מעגל, אני סוגרת את הבלוג, לגמרי לתמיד... היה נחמד כל עוד הוא היה, אבל הוא התדרדר... אנלא יודעת אם אני אפתח עוד בלוג אבל כרגע זה לא מתאים לי הבלוג... אז ביי לכולם!