הירח מעולם לא נארה יפה יותר. הוא קרן באור צהוב,באיר לך את הדרך בלי לדעת לאן את הולכת.
האור חימם אותך,כבר מזמן לא הרגשת חום,לפחות לא כזה,שבא מבפנים.
ואת רקדת כמו שלעולם לא העזת. רקדת לצלילי מוסיקה שרק את שמעת,ריחפת באוויר בצעדים קלילים,והיה נדמה לי שהרוח סוחפת אותך,שאת עפה,חסרת שליטה בפעם הראשונה בחיים. השיער שלך התנופף וזרח לאור הירח. העיניים שלך היו עצומות ורק הידיים נשלחו קדימה,כמו בניסיון נואש לחבק את כל העולם בפעם האחרונה.
אבל הידיים שלך היו קטנות מידי ויש דברים שאפילו את לא תצליחי לעשות.
אני לא אשכח את המבט שלך. מבט שיש בו די לנצח. היית כל כך טהורה פתאום,שכמעט שכחתי מאיפה באת;העור שלך,השקוף החיוור שמעולם לא התמסר למגע,השפתיים הרכות שתמיד התהדקו בלי לומר מילה.
לא הצטערת ללכת.למה שתצטערי?הרי מצפות לך חוויות אחרות שם,בצד השני,ואת לא פחדת,כי לא הרשית לעצמך.
לא הצטערת לעזוב אותי,לא היה לך אכפת שהיינו יחד רק תקופה קצרה, ולי לא הייתה הזכות להתלונן.
נתת בי מבט אחד,אחרון עם העיניים הכהות שלך,העיניים שיכולות להמיס חומות רק במבט.
ואז נעלמת.
ואני קברתי אותך והבטחתי שלעולם לא אשכח אותך,שלעולם לא אחליף אותך באחרת. וככה אני זוכרת אותך,
אושר שלי.
_
זה נכתב בסוף החופש של כיתה ז',לפני תחילת כיתה ח'.
תקופה בעייתית משהו..
מצחיק לחשוב שבאמת האמנתי שאני לא אהיה מאושרת יותר.
מפגרת.
האושר הכי גדול,נמצא בדברים הכי פשוטים,וזה שלא ידעתי להעריך אותם זו אשמתי בלבד.
אני לא יודעת למה התחשק לי לשים את הקטע הצולע הזה כאן. אולי כדי לראות על הכתב את השינויים שחלו בי.
אז כן,קטע מפגר של ילדה בכיתה ז',אבל היי.. אני מקווה שפיגור נעלם עם השנים!
או שלא ? :]
_
מחר יש לי אודישן,ואני עדיין לא יודעת מה לשיר,כמה אופייני.
מחר אני גם הולכת לצבוע את השיער,שוב. כמה אופייני.
-
וכרגע אני נוטשת את המפקדה לטובת לאטה,כן,חזרתי להתמכרות שלי,אבל בינתיים לא אכפת לי במיוחד:]
עדכון חסר תועלת בתוך תקופה עמוסה ודוחק שלפעמים מעלה חיוך.
מה אכפת לי? חורף !
כינוי:
מונה ליזה עם שפם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
