אם מתים,עדיף למות מצחוק

לפעמים בא לי פשוט לאכול ולאכול ולאכול,

עד שאני אתפוצץ.

עד שאני אקיא.

עד שלא יתחשק לי לאכול לעולם.

לפעמים בא לי פשוט להיות כל כך מגעילה,

עד שלא יישארו לי חברים.

עד שכולם יפנו לי את הגב.

לפעמים בא לי לצרוח כל כך חזק,

עד שייגמר לי הקול,מעבר לצרידות,

עד שלא אוכל לשיר ולדבר.

לפעמים בא לי לצחוק כל כך חזק,

עד שהעיניים שלי יצאו מארובותיהן,

עד שלא יהיו לי עיניים ואני לא אראה שום דבר.

לפעמים בא לי לנגן כל כך הרבה,

עד שהידיים שלי ינשרו ולא יתנדנדו לצד הגוף בצורה כל כך מגוחכת.

לפעמים בא לי למחוק את עצמי מהעולם,

מספר הטלפונים,

מהאייסיקו,

מהמסנג'ר.

כדי שישכחו שפעם הייתי.

לפעמים בא לי לחיות בגדול.

בלי להתנצל.

בא לי לעשות כל כך הרבה טעויות,

ועדיין להתקבל באהבה ובחיבוק.

לפעמים בא לי לכתוב את כל מה שיש לי בראש.

את כל השטויות הכי מפגרות,

המחשבות הכי רעות,

שלא תחשבו שיש בי שמץ של כשרון.

שלא תחשבו שיש לי זכות קיום בכלל.

לפעמים בא לי להרשות לעצמי,

להיות חצופה,

לקלל,

לצעוק.

לפעמים בא לי להיות אנושית.

אבל במלוא מובן המילה.

סליחה על פרץ חוסר הכישרון,זה פשוט יצא ממני פתאום.:|