בחוץ קר ואני עסוקה ברביצה חסרת משמעות על הספה,מצונפת בתוך שתי שמיכות פוך שמנות,שותה תה חם וחושבת מחשבות של חורף.
ואז המחשבות שלי התחילו לנדוד למקומות עמוקים יותר.
התחלתי לחשוב על כל מיני דברים,כשפתאום הפציעה בי ההבנה.
כל כך קל לשבת בתוך בור חשוך ולרחם על עצמך במקום להלחם ולמצוא דרך יציאה. קל לשקוע וקשה לשחרר את המועקה.
קשה,אבל אפשרי.
קשה לצאת נגד הכל,נגד עצמך,לטובתך לשם שינוי,הרבה יותר פשוט לשבת ולבכות את מר גורלך.
והכי פשוט,לבכות על כמה החיים יכולים להיות יפים אם רק תיתני להם,ולמה לעזאזל את לא נותנת להם.
לכולנו יש את האפשרות להיות מה שנרצה,או לא נרצה.
כולנו יכולים להיות גנבים,רוצחים,פושעים או בני אדם ישרים,בריאים בנפשם,אופטימיים,שמחים.
הכל עניין של בחירה.
בעידן שלנו להיות מאושר נחשב לטאבו. ונגד זה צריך לצאת.
התקופה הזו שלנו מעודדת בני אדם להתסגר,להפנים את עצמם ואת היופי שבהם,להדחיק את מה שמסב להם אושר.
אז נכון,יש רגעים קשים,ובן אדם נופל הרבה פעמים. אבל אחרי שנופלים פעם אחת,נעשים מודעים לאפשרות הנפילה,מתחסנים.
אי אפשר ליפול לנצח,מתישהו הנפילה תסתיים,כי שום דבר לא נמשך לנצח.
מה שיכול לעצור את הנפילה,או מי שיכול לעצור את הנפילה,אם להיות מדוייקת הוא קודם כל האדם עצמו,ואם האדם לא עוצר את עצמו,מה שיעצור אותו תהיה תחתית התהום,והתחתית יכולה להיות הרבה דברים.
הנקודה היא,שכל דבר הוא עניין של בחירה,כי אי אפשר ליפול לנצח!
כינוי:
מונה ליזה עם שפם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
