אני מרגישה שכול קפא, ממש עצר. השניות, הדקות , השעות, הימים ... ממש ברגע אחד! ואני צועקת להפשיר, ממש ללכת. לצעוד בשביל כולשהו. לא משנה לי איזה, באמת שלא! אני מוכנה אפילו שהיה מתפתל ומלא אבנים כבדים. אני יהיה מוכנה לתת את הכול כדי לפסוע שוב באיזשהו מסלול רק כדי לא לעמוד כמו עץ ששורשיו תקועים באדמה הקשה והסדוקה. ואולי עם איהיה סבלנית תנוח עלי קרן האור שלה אני מצפה ותאיר לי, על ליבי שהפסיק לפעום לפני זמן מה. גם אבקת הפרפרים הנעימה שזרמה לי בדם התבוללה כלא היתה מה שאומר, שהפרפים שריחפו בבטני מתו עם הזמן שחלף לאט כל כך. ואני מרגישה שכל התחושות הראשונות שבאות כשאת מתחילה להתאהב נמוגו וכמעט שנעלמו לחלוטין, עם זאת אני יודעת שאם האותה קרן אור תיגע בי ותזרח עלי הכול יתחיל לנוע ממש כמו שמשמנים צירים שנחלדו. ואז מאותו הרגע אני בטוחה שאמשיך להרגיש טוב יותר וכן גם אם הקרן אור שאני מזכירה תבחר במסלול אחר מאשר בי, אמתין לאור אחר שיאיר, יפשיר ויגרום ללבי לפעום במהירות כמו שפרפרים חדשים יצאו לאוויר העולם והתכוננו לעוף במעגלים שוב ושוב ובין הדיגדוג הנעים יעלה לו החיוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
