האגם קפוא

וואי אני שונא ת'קטע שאתה רושם, מוחק, וחושב וחושב... כאילו כל מילה שאתה אומר נרשמת ומתועדת לדורות הבאים. אז בשבילהם הכנתי נאום משו משו:

ילדי כיתות ו' בביצפר עמל ז' בעכו של שנת 2089 הסכיתו ושמעו:  

i havent a dream, that one day, i will fuck bank hapoalim, and then i'll have a lot of money.  (-קאט. מחיאות כפיים-)

שלום. פיס. סלאם."

                                                                                               ישראל. 2007

אני משער שזה אמור להיות בלוג רגיל ובבלוג רגיל מזיינים תמוח על כל מה שעבר עליך ביום.

אני כבר יומיים מעשן סיגריות. ממחר בבוקר כבר לא. אני יתפוס את עצמי שוב. פשוט הלחץ הזה דופק לי ת'חיים ועם מנת דיכאון לא קטנה זה בכלל הורג אנשים, אז תה בורח שוב למקומות בעבר ששם חשבת שהיה לך יותר טוב.

סיימנו לימודים. שונא התחלות חדשות, שונא. למה אי אפשר להישאר עם אותם חברים ישנים וטובים. אולי זה הפחד.

אתמול ישבתי עם שתי חברים בקיוסק וקנינו טופס להגרלה 50 מיליון. קיצר... חבר שלי התייחד עם בטופס שעה כשהוא מילא מספרים. כאילו הוא בטוח חוזר עם הליקופטר נשיאותי הבית. אני מה זה לא מאמין בחארטה הזאת אבל רק בשביל החוויה (שניהם מילאו) אמרתי יאללה נמלא... גם ככה אמרתי אם אני לא ימלא הזונות האלה יזכו. ככה כשאני מצטרף המזל החרא שלי בא איתי.

רק בשביל הפנטזיה של החצי שעה הזאת זה היה שווה. גאוני מי שהמציא את זה.

המחשבות הדיכאוניות האלה תופסות תי יותר מדי בזמן האחרון. אם הייתי רושם חלק מהם הייתם חושבים שאני איזה פריק אימו מזוין שמת למנת כאפות הגונה, אז אני ירד מזה. גם חבר של אחותי התאבד לפני חודש. ואז יוצא לי לחשוב כל מיני דברים מוזרים. מצד אחד זה הכי קל לחשוב דברים כאלה כי זה מצב בריחה כאילו מה אתה מעאפן? תתמודד עם הכל תהיה חזק, מצד שני זה קשה מאוד ואתה נשבר לעיתים קרובות.  

אני לא אוהב לרשום דברים עצובים אבל אני מתחבר לזה הרבה יותר מצחוקים וזה, כי משו אמיתי באנשים עצובים יותר מאנשים שמחים שמדחיקים ומשחקים את עצמם שמחים.

איזה פוסט אימואי. נראה לי אני יזיין ת'זקנה ממול פעמיים ואז אני אהפוך לבנאדם שמייח. נו ברור, היא היחידה שיודעת מה לעשות ומתי לעשות (תתפלאו אבל היא משתבחת כמו יין ישן).

                                                                         הבלוג סיים את דברו, הנכם חופשיים.