פאק, לא כתבתי כבר כמעט חודש...
אני לא יכולה להגיד שלא רציתי לכתוב, ואני לא יכולה להגיד שהרבה דברים לא עוברים לי בראש, דאגות, מחשבות, תהיות.
אבל פשוט לא התחשק לי לפתוח את הבלוג ולכתוב פה.
הפסיכומטרי עבר.
ואני מוכרחה להגיד שאני לא מרגישה הקלה!
אני לחוצה כמו טמפון, ואולי אפילו יותר.
הלך לי מזעזע... פשוט מזעזע!!!!
במתמטיקה פשוט משום מה לא הספקתי את הזמנים.
במילולי הלך לי מזעזע... לא הצלחתי שוםםםםם פטל, ובדרך כלל הייתי מצליחה איזה 3-4 ככה. חצי האנלוגיות לא ידעתי, והאוצר מילם היה ממש קשה.
באנגלית הלך לי טיפה יותר טוב מאשר בסימולציות.
ועכשיו, במקום להגיד, יאיייי זה נגמר... אני כל הזמן חושבת לעצמי "כמה קיבלתי? כמה קיבלתי? כמה קיבלתי??"
ו... "אני מקווה שאני אראה את הציון לפני הגיוס..."
"פאקקקקקקק, פאקקקקקקקקק, פאקקקקקקקקק"
כל הזמןןןן...
אחר-כך היה את הנוביי גוד.
כמובן שהיו הכנות רבות, וכמו תמיד קניתי לכולם מתנות, ועטפתי אותן בעצמי (את רובן), וחיפשתי מה לתת לכל אחד.
הכנו את העץ.
בערב עצמו אני ואמא שלי הכנו פאי דובדבנים עם שוקולד לבן. ויצא ממש טעים.
גם הכנו פיתות מטוגנות ממולאות בגבינה ושמיר וכוסברה.
אני הכנתי את שולחן, בסגנון רוסי, כלומר, נקניקים וגבינות ודברים כבושים על השולחן.
שני סוגי סלטים, שאחד מהם אני הכנתי, את השני אבא שלי נאלץ להכין, את הסלט הכי רוסי שאני מכירה "סלט אוליבייה", כי אני לא הייתי בטוחה לגבי כל המרכיבים שצריך להוסיף, כמובן שהוא הספיק לעשות איזה אלף פרצופים בגלל זה במהלך הערב.
ואחרי הארוחה, הגיע הזמן לפתוח מתנות. באותו רגע, החג פשוט נהרס לגמרי.
קודם כל, אח שלי עוד בטוח שסנטה קיים... לכן, הוא קיבל את המתנה שלו, ומסתבר שהיא הייתה פגומה, הוא חשב שמכיוון שהמתנה ניתנה על ידי סנטה, הוא לא יכול להחליף אותה, וזה צעצוע שהוא חיכה לו הרבה זמן. כמובן שהוא בכה הרבה, ולכן מלא זמן להרגיע אותו. בסוף הוא נרגע, אבל כמובן שכולם כבר היו עצבנים.
אחרי זה, כשהגיע הרגע שאבא שלי פתח את המתנות שלו, הוא ירד על הכלללללללללללללללל....!!!!
קודם כל, אמא שלי קנתה לו נעלי בית, כי הישנות שלו חבוטות וישנות, אבל לא, במקום להגיד תודה ולשתוק, הוא ירד על הנעליים, ואמר שהוא לא אוהב אותם ושהן מגעילות.
אחרי זה, אמא שלי קנתה לו סוודר, הוא אמר שזה סוודר מכוער, ושהוא ראה הרבה יותר יפים בזארה, ולא הסכים אפילו למדוד אותו.
זה כמובן עצבן את כולם.
ולאחר מכן בארוחה, הוא הספיק עוד לרדת על הסלט שהכנתי. כי "חסר לו עלי בייבי ושמתי פחות מדי שום"אפילו שבמתכון המקורי לא אמורים להיות בכלל עלי בייבי, ולפני זה, זה בכלל הריח לכל הבית, אבל שמתי טיפה פחות שום, ופתאום זה סלט מגעיל.
הארוחה הסתיימה בהרבה ריבים.
אבל אני קיבלתי נעליים מגניבות. המגפיים הכי מגניבות בעולם. ואני מתה מתה מתה עליהן!!!!
יום אחרי זה אני ואמא שלי נסענו להחליף את כל המתנות של אבא שלי.
קנינו לעצמנו נעלי בית, במקום הנעלי בית שלו.
החלפנו לאח שלי את הצעצוע.
ואמא שלי הוציאה זיכוי על המתנה של אבא שלי.
וקנתה לעצמה פיג'מה.
בשישי-שבת, לא עשיתי כלום בעקרון. אבל היה נחמד לא לעשות כלום. היה כרגיל.
אני מוכרחה להגיד, שנראה לי שחברות שלי חושבות שאני ממש אדם חולני ומופרע או משהו כזה.
קודם כל, אור הבת שולחת לי לינק לבלוג אחד שמסקר סרטי אימה, בלוג ממש מגניב. ואז אומרת לי "איך שראיתי את זה ישר חשבתי עלייך"... או.קיי, סבבה, אני אוהבת סרטי אימה...
אחרי זה אני מגיעה לצומת ספרים לבקר את ליז, ואז היא עושה לי כזה "וואי, יש את הסופר הזה שהמציא את המונח סאדיזם, אז יש לנו ספרים שלו, ואיך שראיתי את זה, ישר חשבתי עלייך".
ואז כל שישי בערב, ילנה אמרה לי שאני מפחידה אותה עם המבטים שלי.
אווו, ספרים...
אז בעיקרון, ראיתי את "תמונתו של דוריאן גריי" מומלץ ביותר.
למרות שזה לא ספר אימה טיפוסי. אני לא בטוחה שזה בכלל ספר אימה.
יש בזה היבטים כאלה, אבל אני יותר חושבת שהם משל למצב הכללי בספר.
הדמות לא באמת מוכרת את נשמתה לשטן או משהו כזה כדי לא להזדקן, אבל הוא באמת מוכר את הנשמה שלו, לחברה היוקרתית האצילית של אותה תקופה.
הוא הופך מאדם תמים ונחמד, ואם לומר את האמת, בתחילת הספר אפילו חשבתי שאולי תמים מדי, ונאיבי, כאילו אדם כזה לא הגיוני. הוא היה טוב מדי.שופע בטוב. הוא הופך לאדם אכזרי, שאף אחד לא אוהב אותו, הוא מבצע דברים נוראים, ומתנהג נורא לאנשים.
ואהבתי את הסוף.
אבל חשבתי שההתחלה הייתה די הומואית.
רציני כאילו.
האומן היה ממש נראה מאוהב בדוריאן גריי, ופחד שאם הוא יכיר אותו ללורד הנרי, אז הוא יגנוב אותו ממנו.
כמובן שיתכן שהוא לא רצה שהוא ישחית אותו, ורצה שדוריאן ישאר טוב ותמים כמו בהתחלה, אבל זה נשמע די גיי.
עוד לא החלטתי מה עוד לקרוא, אבל יש הרבה דברים וספרים... ונראה לי שאני אקרא "הזדמנות אחרונה לראות"
ולא, זה לא של הרלן קובן!!
אני רוצה לקרוא את הקומיקס HACK/SLASH ו-Y: THE LAST MAN.
סוף-סוף ראיתי סטאר וורס!!!!! בערך, ראיתי 2 סרטים מתוך 3. (הישנים, בחדשים אני מפחדת לגעת כי כולם אומרים שזה חרא)
וזה מעולהההההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
פשוט מדהים.
זה מצחיק אותי לאלללה. *ספוילרים בהמשך עד הקו*
עומדים להקפיא את האן סולו:
ליה: אני אוהבת אותך
האן: אני יודעץ.
*פפששששששש* (מוקפא)
ויידר כורת ללוק את היד, שנייה אחרי זה:
"לוק, אני האבא שלך, תצטרף אליי ונשלוט יחד"
WTF?!?!?!?!
הדת' סטאר חסין לגמרי מפני פגיעה חוץ מ... חור ברוחב של 2 מטר, שאם יורים לשם לייזרים, אז הכוכב כולו מושמד!!!!!!
כאילו, באמת? זה פגם די גדול!
וכאילו, 2 מטר זה חור שאמנם לא ענקי,אבל הוא די גדול!
החלפת טון:
עוד מעט צבא.
עוד חודש בערך.
וממש לא בא לי.
זאת מסגרת שאני לא רוצה להכנס אליה.
אני רוצה לעשות דברים אחרים.
אני רוצה ללמוד. אני אוהבת ללמוד,ונראה לי שזה הדבר היחיד שאני טובה בו. חחחח
וגם זה בקושי.
מעצבן אותי שאני אף פעם לא מרגישה, הכי טובה, בשום דבר. תמיד יש מישהו יותר טוב
ובא לי, פשוט דבר אחד, שיהיה שלי, ושכולם יגידו שאני הכי טובה בזה.
ואין לי.
לא בא לי צבא, וזה מעצבן אותי שכולם מדברים על זה, ושואלים אותי "מתי את מתגייסת? מתי את מתגייסת?"
וכל הזמן מדברים על זה סביבי. תמיד. תמיד.
אני לא רוצה.
אני רוצה לדבר על מוזיקה, ועל סרטים, על אקטואליה, ועל ספרים כמו פעם.
לא רוצה שכל מה שיקיף אותי יהיה צבא צבא צבא. נמאס לי, ואני שונאת את זה.
נמאס לי ממצבים שמשתנים, כי אני אוהבת שגרה.
אני שגרה.
אני לא אוהבת שחבר שלי עובר לעיר אחרת, ושהוא בקושי יהיה בבית ויחזור רק פעם בשבועיים.
ושכל החברים שלי הולכים למשהו אחר בצבא, בעבודה, בלימודים, וכולם בקצוות שונים בארץ,
ואני תקועה בשלב ביניים, ואני לא רוצה!
אם שינוי, אז שינוי דרסטי, אני לא רוצה לראות את כולם לאט לאט מתרחקים.
אני רוצה לחזור לכיתה יא', שהכל היה ברור ורחוק.
שכל מה שעניין אותי היו מבחנים, וכשלא הייתי בוכה כמעט כל לילה כי הגיוס שלי מתקרב.
הייתי בוכה מסיבות אחרות. חחח
כן, זה ילדותי ומטומטם.
אבל, מה רע בילדות?
אולי אני פשוט לא רוצה להתבגר. ומעדיפה להשאר קטנה לנצח.
לילדות יש יתרונות רבים.
ולבגרות יש יותר מדי אחריות לגבי דברים. יותר מדי מעמסות.
חפרתי, להית...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
.†.Angel Of Death.†.
