כבר הורדת אותי לנקודה השפלה ביותר. אני החלקיק שבונה את האטום שמרכיב את הגרגיר של האבק, שעל הטינופת שעל הבוץ הנדבק מתחת לרגלי הבושה. אני יכולה לשאול איך זה שאתה מסוגל לעשות את זה ולישון בלילות. אבל לצערי יהיה יותר נכון לשאול איך זה שאני נתתי לזה לקרות. ואמנם, זה הרי ברור שלא במודע הטבעתי את עצמי בשלולית ללא-תחתית הזו, אבל כעת הלב שואל את הראש, "אחי, איפה היית?", ואני מניחה שאין לו תשובה מבריקה במיוחד לענות. הרי הוא במילא מביט על העולם עם משקפיים ורודים, מופתע בכל פעם שהעדשה נסדקת, אך תמיד רוכש לו זוג ורוד חדש, קצת פחות בהיר מהקודם, קצת יותר חיוור.
אומרים שאופטימיות היא המפתח לחיים, שרק בעזרתו אנחנו יכולים לפתוח את מנעולי הדלתות להמשך חיינו. רק שכחו להגיד שהמפתח הזה גם יכול לנעול אותך בפנים, אם לא היית מבריק מספיק או מהיר בכדי להימלט דרך הדלת הנסגרת בזמן.
ועכשיו, כשאתה יושב על הרצפה, מחובק ברכיים לרגלי הדלת הנעולה, מבועת ומביט סביבך על הקירות המוכרים למדי, עם התמונות הדהויות והמסגרות העקומות, אתה משותק. שום דבר לא הכין אותך לזה, ובו בזמן אתה מבין שהסימנים דילגו לצידך לאורך כל הדרך. ועכשיו זה כבר משתיק אותך. כי קשה למצוא מילים לנחמה, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בלנחם את עצמך, ועוד כשהאשמה בוערת בידיך.
וכאן, ידידי, אתה מגיע למקום הכי נחות שאפשר להביא בן אדם. כאן אתה הפכת לחלקיק שבונה את האטום שמרכיב את גרגיר האבק, שעל הטינופת שעל הבוץ הנדבק מתחת לרגלי הבושה. ברוך הבא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
