"השמיים הם הגבול"

אחרי הרבה זמן שלא עידכנתי בגלל התקופה הנוראית שהייתה לי

חזרתי לעצמי וכתבתי קטע שמסכם.

והוא לא נכתב ביום אחד=]

אבוד, באמצע כמו תמיד,

ללא מקום להשתייך אליו

נמצא שם, בלי אף בן אדם,

בלי אפשרות לחשוב, לדבר

ואפילו להביע דעה,

פשוט אין מי שיקשיב לו,

אין אף אחד בעולם שיוכל לבוא ופשוט להקשיב בלי לדבר,

בלי להעיר רק להקשיב, לתמוך ולעזור,

אז בשביל מה להמשיך אם אין אף אחד,

מה הטעם בחיים כאלה, אין טעם פשוט אין,

אבל חיים בשל הפחד הגדול מהמוות

או אפילו מה יקרה אחרי המוות,

ולפעמיים הוא חושב מה יקרה אם זה לא יעבוד

מה יקרה אם זה לא ילך פשוט לא יקרה?

אבל אין תשובה כי אין מי שיכול לענות על זה,

אין מי שיקשיב לשאלה שלו.

והוא עדיין עומד שם וכל פעם שעולה לו המחשבה

הוא פורץ בבכי וגם לבכי הזה אין מי 

שיבוא וינחם ויעזור כי הוא לבד בעולם

פשוט לבד........

ועברו שנים, על גבי שנים

והוא עדיין עומד שם

אבל הפעם לא לבד אלא הפעם הוא שם עם מישהו,

והוא נראה מאושר כמו שלא היה הרבה זמן.

 והאושר שנדמה לבלתי נפסק ממשיך

ואותו איש שלפני זמן מה  הרגיש בודד

הפעם הוא מרגיש מוקף, בחום, אהבה, והשתייכות

הרגשות שלא הכיר ולא ידע אותם עד שפגש את אותו מישהו

שהוכיח לו שחיים למרות כל הקשיים וממשיכים, לומדים ועוברים.

מקווה שאהבתם =]=]