לא יודעת מה עבר עליי, שנכנסתי לכאן שוב. פעם אחרונה שכתבתי כאן הודעתי שאני עוברת לתפוז, ושם כתבתי אולי פעמיים, ו... זהו.

דווקא לכאן אני מתגעגעת.

פעם אחרונה שכתבתי כאן הייתי בת 15. היום אני בת 18 (יום הולדת לפני שבוע).

עברתי על הרשימות בצד וכל כך הרבה השתנה. עברתי על פוסטים ישנים וכל כך הרבה השתנה. אפילו התגובות הזכירו לי נשכחות מהעבר, כמו קהילת הארי פוטר שהייתי חלק ממנה לפני יותר מחמש שנים.

מדהים כמה השתנה מאז גיל 15. אני לא מעזה לגעת כאן במשהו, לשנות, את העיצוב, את השם, את הרשימות, את כל מה שהשתנה... זה כמו פיסת היסטוריה. אני אפילו מפחדת לפרסם את הקטע הזה כדי לא לפגוע במה שהיה כאן, אבל אין מרגישה שאין מקום יותר נכון לשפוך את כל זה, אפילו אם אני אשמור את זה בטיוטות בסוף. אני גם בספק שמישהו יקרא את זה בכלל, לפחות מישהו שהיה קורא כאן אז... אני כותבת בעיקר בשביל עצמי. כתיבה לעצמי שמעמידה פנים שהיא כתיבה החוצה היא לפעמים השחרור הכי נכון, זה בטח הסוד של הבלוגים, התשובה למה הם מצליחים כל כך (אפילו בעידן הפייסבוק. הנה מילה שאף פעם לא נכתבה בבלוג הזה קודם).

הפעם האחרונה שכתבתי כאן היתה קצת יותר מחצי שנה לפני זמן שבו התרחשו שלושה אירועים מכוננים בחיי - עזבתי בית ספר שהיה חשוב לי מאד, ניתק קשר שלי עם חברה שהיתה קרובה לי מאד, והכי חשוב, פגשתי והתאהבתי במי שהיום הוא החבר שלי והאדם הכי יקר לי בעולם.

החיים שלי השתנו בעקבות אותם שלושה אירועים, הם שינו אותי והיום אני מנסה להיזכר מה קרה מתי לפי השאלה האם הוא התרחש לפני האירועים האלה או אחריהם. לפניהם זה כבר העבר, זה כבר מזמן.

אני עדיין אותו אדם ואני אפילו מרגישה שברמה מסויימת כל מה שכתבתי כאן היה יותר אני, כי מאז עברתי גם שינויים לא טובים שאני לא מרוצה מהם. 

זה משונה להסתכל על מי שהייתי אז, ולקרוא כאן זה כמו להסתכל דרך ויטרינה. זה כמו שמורה קטנה של מי שהייתי, מה שהייתי. אני קצת מתגעגעת, קצת לא. יש חברים שנשארו, חברים שהשתנו, חברים חדשים ובילויים חדשים. יש דברים שאני אוהבת יותר בעצמי עכשיו, ודברים שפחות. אני מרגישה כאילו כמה מסכות ירדו, וכמה מסכות חדשות עלו. אין כמעט אדם בלי מסכות בכלל. אנחנו משתמשים בהן כדי להגן על עצמנו מהפחדים שהיו לנו פעם... ולי יש פחדים, מספיק רק להסתכל על רשימת הפחדים שלי שערכתי אז ושמופיעה כאן בצד הבלוג כדי לראות את זה.  מדהים שהיא עדיין רלוונטית, אבל מוזר ששכחתי מזרקים.

גם רשימת המוזיקה השתנתה (ובעיקר גדלה). רשימת הספרים ארוכה מדי בשביל לפרט. לא קראתי כמעט כלום מרשימת ה"לקרוא" שעשיתי לי שם, אבל היא גדלה מאד.

עצוב לי שסגרתי את הבלוג הזה, אבל אני גם שמחה שיש לי פינת זכרונות קטנה, שתעמוד פה לנצח, אלא אם כן האינטרנט יוחלף יום אחד במשהו סקסי יותר. אם אני מרגישה כל כך שונה אחרי שלוש שנים, אני לא רוצה לדעת מה שלושים יעשו לעולם. הרי אז הייתי כותבת כאן כל דבר שעלה לי לראש, ובאריכות מוגזמת. היום כותבים סטטוס בפייסבוק בקיצור נמרץ. אבל הנה אני חוזרת לעצמי... כבר כתבתי הרבה.

אם בשבילי שלוש שנים היו זמן כל כך רב, זה רק מראה כמה העולם השתנה ממה שהוא היה פעם. העולם משתנה כל דקה, וקצב ההשתנות שלו מכפיל את עצמו כל דקה. תכף נלך לאיבוד בתוך כל המהירות הזאת, אנחנו בני אדם ואנחנו לא בנויים לרוץ במהירות כל כך גבוהה. אני רוצה להאט את הקצב, אבל אפילו מי שיורד מהכביש הראשי לא יכול להתחמק מהשיטפון. אפילו מי שיתחבא בתוך מערה בראש הר יירטב. ולי יש כאן פינת חי קטנה שבה אני יכולה ללטף את מי שהייתי פעם, אבל כמה זמן היא עוד תעמוד? עוד כמה זמן השיטפון יפסח עליה? עוד כמה זמן היא תעמוד איתנה? כמה זמן יקח עד שלא יהיה אינטרנט, אלא משהו יותר מתוחכם, ושישראבלוג יפול כי לכולנו יהיה פייסבוק אוטומטי שמתעדכן לפי המחשבות, ואפילו הגיבוי ששמרתי במחשב יתמוסס לו כי ווינדווז יקרוס? כל מה שאני יודעת זה אדם אחד שאני אהיה איתו אפילו עוד שישים שנה. ונמשיך להחזיק ידיים אפילו בקצב המהיר הזה של הריצה, אפילו עם ההוריקן והשיטפון, אפילו אם הידיים שלנו יתלשו ממקומן מרוב שנחזיק חזק ואם הלבבות שלנו ידרסו תחת אינספור רגליים, הם עדיין יפעמו באותו הקצב. כי איתו, אני מוצאת את האמת שבעצמי, אני אותה אני שהייתי אז ושאני היום ושתמיד אהיה.