לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים



כינוי: 

בת: 42





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2009


ממשיכה לרוץ קדימה. לא כי אני חייבת או כי הזמן דוחק בי אלא כי לא בא לי להתקע שוב בעבר

ולכאוב משהו שלא באמת קרה.

אני ממשיכה בשגרת הדייטים שלי ובכל פעם מחדש לומדת על עצמי דברים חדשים.

אני אחרת לגמרי כשאני מגיעה בטוחה בעצמי. משהו במראה הופך לקורן יותר והמילים זורמות בקלילות.

השתיקות לא מפחידות אותי ואני מרגישה שאני יכולה לטרוף את העולם.

מנגד, אם הבטחון מתערער, אני רק מחפשת פינה קטנה מתחת לשולחן שאוכל להתחבא.

אה, ואני לא אוהבת שנוגעים בי.

פשוט לא אוהבת.

לא אוהבת נגיעות אגביות, לא אוהבת מלמולי אצבעות בקרעי הג'ינס ואין זה משנה אם אני רוצה את הבחור או לא.

משהו מרגיש לי חודר. חודר לפרטיות, חודר למרחב.

והבנתי שזה גם בסדר להעיר על זה אחרי שבפעם הראשונה והשניה הרחקתי את ידו בנימוס משהו.

לאט לאט אני בונה לעצמי את מה שאני מחפשת. זו לא רשימת מכולת וברור לי שדברים יכולים להשתנות ברגע, אבל בגדול, פחות או יותר.

ואיפשהו עמוק בפנים אני מקווה שאני באמת בונה לעצמי רשימה הגיונית ושמתחת לכל זה לא מסתתר הדפוס הרגיל שמסתכם ב - אני רוצה את כל מי שלא רוצה אותי.

אני עדין בודקת את העניין.

בכדי לא להתבוסס ברחמי העצמיים מיהרתי לי להמשיך לצאת. למעשה, מעבר ליהושפט לא היו לי דייטים וזו היתה הפעם הראשונה שבאופן קליל וספונטני החלטתי לפגוש את הבחור. (ספונטני וקליל = וידוא שהאיש לא אנס או רוצח סדרתי.)

הוא מאוד מאוד נחמד. לא נראה הכי טוב, לא בעל קריירה או השכלה הכי מוצלחים, אבל מצחיק ומשעשע ובעיקר, מתלהב ממני מאוד.

בסוף הפגישה ליד הרכב הוא התנפל עליי בנשיקה ואני, הו כה מסכנה שכמותי, נענתי. היה נחמד.

אבל זה לא הוא. זה לא מה שאני מחפשת. אז אומרים לי לתת עוד צ'אנס ושלא פוסלים על פגישה אחת, ושמה שחשוב זה לב טוב ועוד כל מיני כאלה. והוא עשה כל מה שצריך לעשות, הכל לפי הספר. סמס אחרי שעה (עניתי יפה תודה) הודעת בוקר טוב למחרת בבוקר ואף הזמנה לארוחת בבוקר לאחר שנודע לו שהברזתי מהלימודים (שזכתה לסירוב). בדרך לענייני כשהאוטו שלו שוב החליט לשבוק חיים הוא התקשר ורצה לבוא לעזור. אמרתי לו שאבא בדרך להציל אותי ואין בו ממש צורך והוא אמר שהוא יכול לבוא ולתת לי נשיקה. קצת התחלחלתי מהעניין. זה מהר מדיי. זה דביק מדיי. אז מה לעזעזל אני כן רוצה???

והחלומות חזרו אליי. בכל לילה אני חולמת המון חלומות וגם זוכרת אותם.

אתמול בלילה בחלום, נפרדתי מהבחור הזה, כי בינתיים אני נחמדה וחביבה כי אני באמת לא יודעת איך אומרים יפה שזה לא מתאים.

ובחלום אמרתי לו שהוא מאוד נחמד אבל אני עסוקה בלימודים ובעבודה. התעוררתי אחרי שעתיים. נזכרתי שזה בדיוק מה שיהושפט כתב לי אז במכתב. וכמו רגע של הארה טהורה הבנתי שהוא פשוט לא רצה. וכן דאלי, כנראה שהוא מסוג החארות הבעייתיות יותר. ואולי אני טועה. לעולם לא אקבל תשובה לכך ולמען האמת גם לא ממש אכפת לי.

לא יכולתי לישון. הייתי עצובה.

 

ואז תמיד מגיע הבוקר והוא מעיד על יום חדש. ומה שהיה אתמול היה אתמול. גם אם עברו כמה שעות מאז. והעבודה היא אותה עבודה, והדרך לאוניברסיטה היא אותה הדרך בדיוק והמילים חוזרות על עצמן, והתיאוריות מייגעות אותי כבר. וצריך שוב לקחת החלטה תיכף, אם זה יהיה תואר שני או טיסה.

והלב?

הלב ריק.

 

 

זאת הולכת להיות דרך ארוכה... 

נכתב על ידי , 16/5/2009 00:30  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הקשבתי לכם.


י',

 

אם הייתי צריכה לבחור זמן מתאים לבחור חדש שייכנס לחיי, אני לא בטוחה
שעכשיו היה הזמן המתאים.
דווקא עכשיו כשאני תוהה אם להמשיך לתואר שני, אם להתחיל בחיפושי קריירה,
אם לעזוב הכל ולטוס לשנה או דברים אחרים.
אז אני מודה, באת בחרא של זמן.

 

באופן כללי, כשאני חושבת על מה אני מחפשת - לא ענית ולו על חצי מהציפיות שלי.
כי אני שונאת אנשים שגרים בתל אביב
ואני שונאת רווקים שמחזיקים שני חתולים, זה מעורר בי זכרונות לא טובים במיוחד. 
אני שונאת אנשים שאוהבים מוסיקה שאני לא מכירה באופן כללי.
אני שונאת אנשים שאומרים שהם אוהבים אותי לפני שהם סבלו אותי בהתקף עצבים אחד
ואני שונאת אנשים שחושבים שיש לי לב זהב בלי לדעת מי אני מתחת לכל השכבות.
אני שונאת אנשים שרוצים חמישה ילדים ובאותה נשימה אומרים שכבר אין להם
חלומות על הזדקנות ביחד.
אני שונאת אנשים שחושבים ששישי אחר הצהריים זה דבר נפלא
ואני שונאת אנשים שהמרחק בין הפה שלהם ללב שלהם הוא עצום.
אני שונאת אנשים שלא יודעים להכין קפה בבוקר
ובעיקר, אנשים שלא יודעים לעשות קפה טעים.
אני שונאת אנשים שאין להם צד במיטה כי אחר כך אני צריכה לחשוב בעצמי איזה
צד אני אוהבת
ואני שונאת אנשים שעושים פרצוף מפחיד וקצת רע כשהם אמורים לעשות אהבה.

אבל איך אומרים? האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק.

 

ואז אתה באת.

והיית הכי נפלא בעולם.והיית כל מה ששנאתי. אבל בכל פעם חייכתי וקיבלתי כי
הבנתי שכנראה הגיע הזמן ללמוד משהו חדש ולא מוכר. שאולי הגיע הזמן שאני
אלמד לבד באיזה צד אני אוהבת לישון ואתחיל למצוא עניין בשישי אחר
הצהריים.
מה שכן, אחרי כל כך הרבה זמן, וכמו כל כך הרבה דברים שקורים לי בחיים -
הרגשתי שלא באת סתם.
כשיצאנו בפעם הראשונה, הערת בי רגשות רדומים של חוסר בטחון והתרגשות
וכמיהה ודברים שלא הרגשתי המון זמן, וזה היה נעים.
והשבוע שאחר כך היה מקסים. כשבערב ליל הסדר קיבלתי הודעות כאלה קטנות על
מישהו שאומר לי שכשטוב צריך לאמץ ולא לפחד כשכל מה שרציתי באותם הרגעים
זה להעלם מהתמונה.

אבל שוב, אני תיכננתי תוכניות, ואלוהים, כרגיל, צחק עליי.


לפעמים החיים הם לא איזו תוכניה בהזמנה של אירוע שהכל שם ידוע מראש, כך
לפחות חשבתי אני לעצמי. ותני את הצ'אנס ואל תוותרי כי יש כאן משהו טוב
וזה הולך לנזול לך מבין האצבעות. זה מה שאמרתי לעצמי בכל פעם שאתה נעלמת
ואני נשבעתי שאני מטיסה אותך לכל הרוחות.

 

הלוואי ויכולתי לענות לך בתשובה מושכלת למה שכתבת, אבל אני לא. כי אני
שונה ממך. כי אני רוצה את זה הכי גדול והכי נפלא בעולם. אני רוצה מישהו
שיגיד שהוא אוהב אותי ובאותה הנשימה יעשה את כל מה שהוא יכול כדי לראות
אותי, כי זה כבר בדם שלו. כי מבחינתו זה לא היה מתוכנן כי דברים כאלה לא
באים בהזמנה אבל טוב שבאו ואין מצב לפספס.

 

השנה האחרונה הראתה לי שהחיים שלי יכולים להשתנות בין רגע, בשניה אחת,
ואני יכולה לבחור אם לתת לזה להפיל אותי, אם להתחיל להתנגד לזה או להבין
שזה המצב וללמוד לקבל את זה ולהבין שזה לטובה.


אז כן, באת בזמן הכי גרוע שיש, דמיינתי את הבחור שלי אוהב את דני רובס
ומתי כספי ובמקום זה קיבלתי ברוס ועוד כל מיני. ובכל זאת, בתוך תוכי
האמנתי שאחרי כל הזמן הזה שאנחנו מכירים זה יכול להיות הכי גדול בעולם.
מסתבר שטעיתי.


זה יכול היה להיות כל כך, אבל כל כך גדול בינינו.


ערגה.

 

וסתם הערה קטנה לסיום: במכתב זה, אמרתי למעשה את מה שהיה על ליבי. מכאן
ואילך אני ממשיכה הלאה. תגובה או שרשור התכתבויות באי מייל, לא יהיה
רלבנטי.

 


זה דרש ממני הרבה תעוזה ולקבל החלטה שהיתה מנוגדת אצל רוב הסובבים אותי, אבל בסוף שלחתי.

לא למענו כי אם למעני. לסגור את המעגל הארור הזה ולהמשיך הלאה.

מבחינתי, הסיפור הזה הגיע לקיצו.

תודה על הליווי והעזרה הרבה. 

נכתב על ידי , 10/5/2009 14:09  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




ערגה,

 

ראשית, סביר להניח שאת צודקת בכל מה שאמרת. אולם את טועה טעות מרה.

 

ואסביר:

 

אני ממש אוהב אותך.

לא אהבה כזאת דביקה ומגעילה של גיל 19, או 23, או 25, עם דופק מואץ, חרמנות יתר וחלומות על הזדקנות משותפת. אני כבר די בטוח שאחת כזאת כנראה לא תהיה לי. אלא אהבה כזאת של לחשוב עליך ולהיות כל כך מבסוט מזה שאת קיימת.

 

ולמה מבסוט? מפני שבאמת - את עושה לי טוב. את חכמה ומצחיקה ומשוגעת קצת, את דעתנית וקצת מטורפת אבל יש לך לב זהב. את מעניינת אותי ולא מוותרת לי ובעיקר יודעת איך לסתום את הפה.

 

ובאמת שעמוק בפנים, אצלי, אני אוהב אותך. ככה, בפשטות.

 

ובדיוק בגלל זה קצת קשה לי. לא בגלל שאני מפחד להיפגע או להיקשר או כל הממבו ג'מבו הזה, פשוט, בגלל שאני כל כך עסוק בעצמי ובקריירה ובלהיות משהו.

ואת, עם כל הרגש הזה, לא היית בתוכנית.

 

היו תוכניות להשתרלל עם כל מיני בחורות, היו תוכניות לספר לכל מיני בחורות כל מיני סיפורים. אבל כאן קצת נפלתי. זה לא בדיוק היה אמור להיות ככה. אני אמור לחשוב על הפרויקט הבא שלי, לא על איך אני מסדר לי לראות אותך.

 

אז תשנאי אותי ותחשבי שאני אדיוט ואל תדברי איתי.

או אולי תישארי חברה טובה שלי ונוכל להיפגש בטעות לפעמים ולצחוק קצת.

או אולי פשוט תחליטי שאני לא שווה את הקלוריות שאת שורפת כשאת חושבת עליי ותשכחי ממני.

 

כך או כך -  אני באמת מת עלייך.

 


מה לעשות, שברתי את הראש, מה אני אמורה לעשות עם זה. מה לעשות? מה לעשות? מה לעשות?

ולידי כך סתם היה ספרון שאחותי קנתה. קוראים לו ליקוטי עצות. ברגע אחד תפסתי אותו והתחלתי לדפדף. מה לעשות איתו? שאלתי בקול. תגידו לי מה לעשות איתו.

ועצרתי ופתחתי.

 

סבלנות

 

כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו,

 זאת הבחינה הוא מעין עולם הבא,

וזה זוכין על ידי וידוי דברים לפניי התלמיד חכם.

 ואז יזכה לידע, שכל מה שעובר עליו על ימי חייו הכל לטובתו,

כי הכל מחמת אהבה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותו.

וזה עיקר שלמות הדעת של האדם,

שלא יבעט ולא יתבלבל מהרפתקאות

 שעוברין עליו רק יאמין שהכל לטובתו הנצחית.

 


בחרתי לא לענות. כי מגיע לי משהו גדול בהרבה יותר מזה. כי זה סתם יגרר לסאגת מכתבים מיותרת.

כי מה יש כבר להגיד על זה?

ומאז - שתיקה.

 

 

וכואב לי נורא.

נכתב על ידי , 9/5/2009 11:05  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

61,669
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לערגה... אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ערגה... ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)