כבר חזרתי לארץ, אבל לא לנסות לכתוב מה שאני זוכר עכשיו יסתיים בזה שאני אשכח אח"כ.
בפעם האחרונה שסגרתי פוסט זה היה בסיום ההרפתקאות שלנו בפארקים של סיוורלד. למעשה ביום האחרון כל מה שנותר לנו היה להזדכות על המלון (שהיו נורא חמודים סה"כ - כשאורנית ואני נכנסנו לקבלה ולאורנית היה כובע שרשום עליו FBI הם כולם הרימו ידיים, אבל משום מה ניסו לגרור אותנו באגרסיביות להרצאה של שעה וחצי(!!!) על מועדון הלקוחות שלהם בשעה 8 וחצי בבוקר. Seriously??? מי לעזאזל יבזבז כ"כ הרבה זמן על שטות כזו בחופשה?????) ולהגיע ל-Port Canaveral. זה היה קצת מסובך ועלול היה לעלות הרבה כי אין לשם אוטובוסים (לא עוד נסיעות ב-2$) ומונית ספיישל עולה לשם באזור 170$ - שזה לא סביר בעליל! אבל איכשהו מצאנו שאטל משדה התעופה שהיה חמוד וזול פי 4 בערך.
מסתבר שנמל ימי דומה מאוד לשדה תעופה. עם טרמינלים ותורות וביקורת דרכונים - אבל עם הרבה יותר צלמים וגם חבר'ה שלוקחים לנו את המזוודות ישר בהתחלה. וכך הגענו לחדר שלנו ופגשנו את ג'יל - הדיילת של החדר שלנו, שרוב הזמן התרוצצה בין חדרים ועשתה קולות - אבל גם לימדה את אורנית לקפל מגבות בצורות חיות. חיבבנו את המוזרה הזאת! היא הוסיפה המון צבע כשהיינו חוזרים לחדר.
החדר היה ירידה בת"ש לעומת המלון באורלנדו. זו הייתה מיטה, מקלחת, שולחן ומזל שלקחנו חלון קטן כדי לא לקבל קלסטרופוביה. השיפור היה כמובן האוכל - היה בופה בקומה העליונה לצהריים ולבוקר ובערב חדר אוכל מכובד כזה. בחדר אוכל המכובד ליוו אותנו שני מלצרים - רוני מהודו וליאנג מסין. גם הם כמובן היו ממש חמודים. ליאנג לא ידע איפה זה ישראל אבל רוני אמר שביקר בבית לחם ובעוד מקומות! מה הוא איבד שם - אין לי מושג. שיקרתי לו קצת על אלרגיות כדי להפריד בשר וחלב, אבל הוא זרם איתי. מה שבטוח שזה שהמוטיב החוזר בכל הארוחות היה אננס. אכלנו אננס לבוקר, לצהריים ולערב. שזה מצויין! כי בארץ הוא נורא יקר.
עצרנו ביום הראשון באי שבמקרה בבעלות רויאל קריביאן שנקרא Coco Cay. זה בעצם חוף ים ענק ומקסים עם עצי קוקוס בכל מקום וגזלנים שמחפשים למכור בירה וקוקטיילים. האמת שגם על הספינה היו "חבילות משקאות ללא הגבלה" - בעוד מאתיים ומשהו דולר יכולתם לקבל את כל האלכוהול שרק רציתם ובשבעים את כל הלא-אלכוהול שרק רציתם! אבל ויתרנו על זה ומסתבר שבצדק... כי הבופה בקומה האחרונה הכיל מכונות משקאות שגם ככה הייתה נגישה, אז כל מה שזה היה אומר זה שהיינו יכולים לבקש משקאות בלי לעלות עד לקומה האחרונה. בכל מקרה זה היה חוף ממש יפה בצבע תכלת כזה (כמו כל הקריביים בערך) שהופך לכחול כהה איפה שמתחילות האצות. מצאנו קונכיות וצדפים בצבעים שונים ומשונים וזילפה גם בנתה לעצמה מבצר בחול. מישהו אמר לפצות על חסכי ילדות??
כשחזרנו בצהריים למלון מצאנו את הלו"ז של הערב ושם למעשה מארק, הדירקטור של הקרוז הציג את עצמו, והחליט שה-catch phrase שלו זה "בינג בונג!" אז הוא צעק את זה מדי פעם בכריזה, כככה שבאמת הרגשנו על הספינה של קרופניק.
למחרת הגענו לנסאו. מסתבר שזו הבירה של הבהמאס ולא-כל-כך-בחוכמה בחרנו לצאת ראשונים מהספינה מתוך חשש מתורים וביקורות דרכונים ארוכות. מסתבר שיצאנו שניים לברכותיהם של נהגי מונית שמחפשים עבודה. אחד מנהגי המונית דאג להבהיר לנו שכל החנויות סגורות, שאין מצב שנגיע לאתרים המעניינים ברגל ושהוא יכול באמת להראות לנו את כל העיר בשעתיים. אחרי שסיימנו לעשות פרצופים הפסקנו ליילל ובאנו איתו.
נסאו (שאגב הוכתה בהוריקן מתיו שבוע לפני שבאנו) רחוקה מלהיות חלומו של כל אדם. זתומרת, Paradise Island שנמצא בצפון שלה מכיל בתים של עשירים ומלונות יוקרה, אבל רוב העיר יחסית פח. יש שם כמה מבנים שהם יפים ומשופצים ויש לידם דשא ועצים, אבל מסתבר שאלו הם מבנים של הממשל והאמת שהבתים בנסאו נראים יחסית מסכנים. קשה לחיות שם בעיקר בגלל שאין להם תוצרת ממש משלהם, אז הם בעיקר מייבאים אוכל וחומרי גלם ומנסים להתחרות בשאר העולם עם מה שהם מפיקים מזה. וזה לא כל כך פשוט. ולא נראה שלממשל שם זה מפריע. למשל בכבישים הם לא השקיעו, אז חצי מהכבישים בריטיים (הפוכים בכיוונים) (כי זו הייתה מושבה בריטית פעם) וחצי לא. אז רוב אזורי המגורים שהיינו בהם היו בתים קטנים יחסית, בניגוד ל-Indian hill באוהיו ששם לכל אחוזה יש קאנטרי קלאב בחצר האחורית.
יצא לנו לבקר במבצר פינקאסל שמשקיף יחסית יפה על העיר - אבל הנה משהו מפתיע. כשאתם מגיעים לאתר מורשת קרב/מבצר כזה או אחר בארץ, זה מלווה בסיפורי מורשת קרב הירואיים על טנק יחיד שהביס דיוויזיות ועל חיילים גיבורים שהגנו על חבריהם ושאר ירקות. המבצר הזה, חוץ מהנוף היפה, הוסבר לנו ש"בנו אותו כדי להגן אבל בסוף לא נלחמו איתו, בקרבות בקריביים פשוט חטפו את המושל וסחרו בו". אז סיור קצר בדרך בריחה שירדה לקניון עמוק ומרשים שאף פעם לא שימשה אף אחד וצילומי נוף - ויצאנו גם משם...
סיבוב קצר במלון גדול ב-Paradise Island ומכונת מזל בקזינו שלו שבלעה לנו דולר החזירה אותנו לנמל, לקולות חיזוריהם של עוד נהגי מוניות אחרי נוסעים שרק ירדו. לא נותר לנו הרבה מה לעשות חוץ מלהסתובב קצת ברחוב הראשי (שאיכשהו באוכלוסייה הלא מילונרית הזאת מלא בחנויות תכשיטים ורולקס). זילפה מדדה שעון רולקס בשווי 36K$, שזה בערך 4 פעמים הטיול הזה. ובעצם החלטנו לחזור לספינה.
היום האחרון של הקרוז היה הפלגה ללא עצירות חזרה לפורט קנברל. הבעיה היא שעל הספינות האלה אין יותר מדי פעילות. זתומרת, בערב יש הופעות, שביום לפני היה מין שעשועון לזוגות נשואים, הופעת מחווה לאלטון ג'ון ועוד כל מיני שעשועונים מבדרים - אבל קצת דביליים (השעשועון ההזוי הזה ביום האחרון שזילפה ניסתה להוריד חולצה ושאני אסתיר אותה היה פשוט הזוי!!). ובמהלך האחה"צ אין הרבה יותר ממכירה פומבית של יצירות אמנות, הגרלות עם קופונים ולטייל בחנויות דיוטי פרי. מזל שיש שם שולחנות פינג פונג על הסיפון. וקיר טיפוס. ומגרש כדורסל. בקיצור היינו פיכחים מדי כדי לא להשתעמם על הספינה ואולי זו הטעות. אבא כבר אמר לי שבקרוז שלו הוא היה על הספינה רק בלילות והעיקר היה היעדים שבהם עצרו. אז לזה נשים לב בפעם הבאה.
זה לא עצר אותי מלזכות ביום הראשון בבקבוק שמפנייה! נתנו אותו לבסוף לג'יל כדי לא להיסחב איתו לניו יורק. ובכל זאת החוויה הייתה מפנקת בסופו של דבר.
על ניו יורק כמובן שאני אכתוב בפעם הבאה. אבל העיר הזאת הייתה מעצבנת!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
™OpenG