חזון העצמות היבשות

 משתגעת היא עוטפת אותי, מרפדת אותי באהבה, בהודעות כייפיות, בימי כיף, במתנות, בבגדים. וככל שהיא יותר משתדלת לי יותר נמאס, קשה לי איתה, קשה לי לדווח לפני שאני הולכת לישון ובאיזה שעה סיימתי משמרת, ואם לא עונים להודעות אז אוי ואבוי! היא תכעס.

לצאת איתה מהבית זה בלתי אפשרי, היא מכורה לתשומת לב, אבל אני יותר. אנחנו מתהלכות ברחבי מרכז העיר בירושלים ומתחרות על מבטים, על שיחות, על חברים. רוב הפעמים היא מנצחת ויום למחרת אני קמה בבוקר עם ביטחון עצמי של עכבר שמעך אותו ג'יפ, לא סתם ג'יפ, האמר.

ואז קורה הלא יאומן, חונכתי ואולפתי, אני שאף פעם לא עונה לטלפונים, אף פעם לא מתקשרת, אף פעם לא משקיעה בקשר (זה סתם מוביל לפגיעות מיותרות אחר כך), אני מתקשרת, אני שולחת הודעות, אני משתגעת מזה שהיא לא עונה לי ל10 דקות...

אני שונאת אותה כל כך, ואני מקנאה כל כך ואני מאוהבת בה עד מעל לראש.