Silence of the butterfly

קודם כל אני נורא מצטער שלא עידכנתי במשך 3 חודשים.

סליחה...(יום כיפור באיחור...3:)

אני אנסה לעדכן לפחות פעם בשבוע עכשיו.

הוא התקדם לעבר הפארק בצעדים איטיים והמשיך לחשוב על יום האתמול.

תמונת מורתו צועקת תחתיו לא יכלה לצאת מראשו, הוא החל להסמיק שוב.

הוא ראה ספסל לפניו והחליט לשבת עליו ולהרהר.

הוא התיישב בכבדות ובהה בנעליו.

השמש החלה לשקוע והוא שם לב כי הוא עדין יושב באותה התנוחה וכי כתפיו החלו לכאוב.

הוא קם והחל ללכת לכיוון ביתו.

הוא הלך ולא שם לב שקוראים לו עד שהרגיש כי יד נחה על כתפו.

הוא הסתובב בתדהמה וראה את פניו המחייכות של אלכס מולו.

"ממצב? היית די מת היום, חשבתי כבר הלך כל כך טוב עם המורה ש..."

אלכס קרץ לו והחל לגחח.

הוא עמד מול אלכס המום.

האם הוא יודע? איך? האם הוא עד כדי כך שקוף? לא, זה בלתי אפשרי.

הוא עצם לשניה את עיניו ולאחר הצטרף אל צחקוקיו של אלכס אשר החליט כי הוא מלווה אותו עד ביתו בדרך לאימון הטניס שלו.

הם הגיעו עד סף ביתו וניפרדו בלחיצת יד חברית.
הוא נכנס לביתו ושמע קריאה מכיוון המטבח.
"חזרת בדיוק בזמן ארוחת הערב מוכנה!"
הוא עלה לחדרו שם את התיק והצטרף אל הוריו לארוחה חגיגית מהרגיל.
"יש סיבה לחגיגיות?" הוא שאל בטון מתעניין.
"כן." אמר אביו, ואימו הוסיפה:" אבא ואני הסכמנו להצעת עבודה מאוד מעניינת בבית החולים 'כרמל' ואנחנו לא עוברים דירה למשך השנתיים הקרובות".
הם הביטו בו מחייכים מאוזן לאוזן והוא החזיר להם חיוך מזויף.
זו היתה הפעם הראשונה שהוא באמת רצה לעבור דירה שוב בהקדם האפשרי. לשכוח ממה שקרה עם המורה ולהתחיל דף חדש.
הם סיימו את הארוחה ואימו אמרה כי היא תשטוף את הכלים ושהוא ייבש אותם.
הוא סיים לעזור לאימו ועלה לחדרו כדי לעשות שיעורים ולסדר תיק למחר.
הוא כמעט וסיים לסדר כאשר שמע את צלצול הטלפון. הוא שמע את אימו עונה לטלפון:
"הלו?"
"כן.. כן"
"כמובן שהוא יבוא"
"כן אני אגיד לו"
"עוד חצי שעה יהיה בסדר? כן תודה לך. להתראות".
אימו עלתה במדרגות ונכנסה אל חדרו.
"המורה שלך התקשרה ואמרתי לה שאתה תהיה אצלה תוך חצי שעה. תתארגן ותצא."
"כן, בסדר. תודה.. אמא"
היא יצאה מחדרו וסגרה אחריה את הדלת.
הוא עמד שם, בוהה בדלת ואינו יכול לעכל כי מורתו הזמינה אותו אליה שוב.
הוא התלבש ועשה את דרכו לעבר ביתה. נזכר בפעם האחונה שזה קרה.
הוא עמד מול הדלת של מורתו וצילצל בפעמון.
הוא עמד רגעים ספורים ואז הדלת נפתחה.
הוא לא האמין למראה עיניו.