למילה 'צלקת' יש קונוטציה שלילית. אבל אם חושבים על זה לעומק, צלקת מסמנת את סופו של תהליך ריפוי ארוך. היא בעצם מעיין הכרזה - עברתי את המשוחה, התגברתי על הכאב והטראומה, וכעת אני מוכן ומזומן להמשיך הלאה.
עם זאת, רקמת הצלקת לעולם לא תהווה תחליף ראוי לקודמתה בתפקיד - היא חלשה יותר והרבה פחות אפקטיבית. הצלקת מלמדת אותנו שלמרות שאנחנו רוצים להמשיך הלאה - כאילו דבר לא היה, איננו יכולים. לכל מאורע בחיים שלנו יש משמעות - בין אם הוא רע ובין אם הוא טוב. אנחנו נושאים את צלקות הקרב שלנו כאות ניצחון - אך בין השורות מה שאנחנו באמת מנסים להגיד הוא שאנחנו מנוסים יותר, מבינים ויודעים יותר, משופשפים יותר, אולי אמיצים יותר - מוכנים להתמודד באופן קצת יותר משכיל עם העתיד.
צלקות הן דבר יפה.
הן מסמלות את כל צבעי הספקטרום. החל מצהוב של קנאה, דרך אדום ושחור של כאב ושכול ועד לגוונים הכחולים של אופטימיות ורגעים שמחים. צלקות הן משהו שצריך לאמץ לחיקנו, לחרוט על לוח ליבנו, להפנים, לכבד, לשנן ולזכור...גם אם לא ניתן לראות אותן יותר. שעתן היפה ביותר, היא שעת המבחן, מאידך הן עלולות להיות עול כבד בזמן שלא יודעים מה צופן העתיד וסימני השאלה מרחפים מעל הראש.
צלקות, הן דבר אישי, שחולקים אך ורק עם הקרובים אלינו. וכאשר אדם אחר חולק איתנו את אותן צלקות ואותם גלדים, צריך לזכור שהוא שופך את ליבו וקרביו בפנינו, סומך עלינו בעיניים עצומות. רק בנקודת שיא זו, או בנקודת שפל זו (תלוי איך מסתכלים על זה) אפשר ליצור קשרים אמיתיים, ארוכי טווח, מעמיקי שורשים. קשרים - שלא זמן ולא מרחק יוכלו לרמוס. קשרים על טבעיים - קשרים שכל אחד כמהה להם, ויש כאלה שלעולם לא יזכו בם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
