מאז שאני זוכרת את עצמי, שישי היה היום שחיכיתי לו כל השבוע. ולא, לא בגלל שלא לומדים.
הייתי מגיעה הביתה, וריח של אוכל היה פזור לאורך כל הרחוב. במיוחד בכניסת הבית שלי. ריח ייחודי. ידעתי בדיוק מה מבשלים.
כשנכנסתי לבית, החלות כבר היו מוכנות , מתקררות. הדג המרוקאי עדין מבעבע טיפה, ועוד מיליון סלטים שעדין בהכנה.
"אין לשבת על המחשב, היום יום שישי את עוזרת"- משפט קבוע של ההורים שלי ביום שישי.
הייתי חוזרת מהבית ספר, וישר עוזרת לאבא שלי, שלא היה עובד בשישי. אמא הייתה מגיעה טיפה יותר מאוחר וגם ניגשת למלאכה. אחיות שלי ואני היינו מומחיות בסלטים, למרות שתמיד רציתי באמת לבשל משהו.
היינו משפחה של 5 נפשות עד לפני חודש וחצי, אבל תמיד הארוחה וההתארגנות נראתה ל20 איש.
אנחנו חילוניים, אבל המשפחות שאמא ואבא באו, קצת יותר שמרניות, וזה נשאר להם וכמובן עבר גם אלינו.
כמה שאהבתי את יום שישי, ואת הארוחה, ואת ה-ביחד והדיבורים והכול. שנאתי את זה.
לא הייתי יכולה לצאת ביום שישי. פשוט לא נתנו לי. למה? כי זה יום של משפחה. היו פעמים ממש חד פעמיות שהייתי יוצאת, אתם יודעים באירועים מיוחדים.
זה נמשך ככה עד אמצע גיל 15.
ואז באמת התעצבנתי, והחלטתי לשאול מזה משנה אם אני יוצאת אחראי הארוחה, ולהורים שלי כבר לא היה מה לומר.
אז יצאתי, והיום אני יוצאת, והיום אני מעריכה את יום שישי יותר ממה שתיארתי לעצמי.
היום אני גרה בניו יורק, ויום שישי אצלי הוא יום שישי לכל דבר. יום שישי ישראלי, יהודי ומשפחתי.
אם תגיעו לכניסת הבית, בטוח תריחו את הבישולים. בטוח תשמעו שירים ישראלים מתנגנים.
אנחנו כבר 6 נפשות במשפחה, ואני חושבת שהארוחות האלה חשובות להורים שלי מאיי פעם.
בתקופה האחרונה, אמא לא יכלה לזוז אחרי הניתוח של הלידה, אבא עובד חוזר רק ב3 וחצי. ואני בחופש.
הבישול לשישי הגיע אליי.
יצא ממש מוצלח
נכון שאתם גאים בי ? עזבו, אני גאה בעצמי.
בקיצור, שישי אצלנו זה חוויה כיפית, ואני זוכרת כמה ידידים שגרים פה בלי המשפחה שלהם, באים לאכול אצלנו ונהנים [נירוש :) ]....
אז מה?
באים לשישבת? (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
