אני מחכה. אני מחכה לו שיבוא. ואני יודעת שהוא יבוא. אני סומכת עליו. למדתי לסמוך עליו. יותר נכון, הוא לימד אותי לסמוך עליו.
הוא יבוא, ויעטוף אותי. יעטוף את כולי. ובאמת שכבר לא יהיה לי קר. בעצם, כבר לא יהיה קר לשנינו.
הוא יטביע אותי בים של נשיקות, וגלים של נגיעות וחיבוקים. נגיעות מהראש..עד לנקודה בה אני אגע בשיכרון חושים.
כמו תמיד הוא יביט אליי במבט שקט, ואני אפול קורבן ואכנע, וחומות ההגנה יפלו כאחד, והוא ישאב ממני את הכול, עד טיפתי האחרונה.
ואני, באמת כמו תמיד, אתמסר עד כאב, באמת עד כאב. בתשוקתנו ישכחו נוכחותנו.
ובאמת כמו תמיד, בשקט בלי מילים, בין נשיקה, מגע ולטיפה, חיבור טוטאלי, ללא שום היסוסים, פרפרים ומערבולות בכפליי בטני, צעקה המייחלת לבוא. כאב עמום וממכר שגורם לי להתרגשות, גורם לי לרצות להרגיש אותך בתוכי.
ואתה , כמו שבאמת כמו תמיד אני רוצה שתהיה, מרגיש אותי, רוצה להאריך את תחושותיי, תגובותיי.
רוצה לזכור כל מגע וכל קול הנובע מתוכי, לא נותן לרגע להיגמר.
מתאפק, לא לחדור לסודותיי, למעמקיי הכמוסים, מתאפק לא לנוע בתוכי בחושניות, להטריף את דעתי למלא את הראש שלי בהמון מחשבות ובאותו זמן בכלום, מתאפק...מתאפק.
ואני שוב שוקעת, לתוך אפילה סמיכה,
עיניי יצללו אל תוך השקט שבעיניך, נשימתי תסתדר בקצב נשימותיך,
ולרגע,
באמת כמו תמיד,
אני אף פעם לא אשכח את
רגע לפני שגופנו מתאחד
ונהיה לאחד.
*הטקסט קצת בבלאגן, אבל הראש שלי מלא בבלאגן אחד גדול אז אני מניחה שזה בסדר.
וזה גם אחרי שיחזור בעצבים אחרי שהפוסט נמחק כשכתבתי אותו פעם ראשונה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
