רציתי לכתוב ת'פרק הזה כבר מלפני כמה ימים אבל לא היה לי כוח.
לאנורא יאללה תקבלו אותו עכשיו.אפשר לחשוב שחיכיתם לו חח (=
"אלי!!!" נדהמתי.עברו שנתיים מאז ראיתי אותה בפעם האחרונה.
טוב,מי זאת אלי? אז ככה:אלי זאת אחותי.כן כן יש לי אחות.גדולה.
אנחנו לא בקשר טוב ביוחד מאז שהיא עזבה.בכל זאת,לא שמעתי ולא ראיתי אותה מאז היא עלתה לארץ ישראל עם הבן זוג שלה.שגם אין לי ממש מושג מה איתו.
אלי גדולה ממני בחמש שנים.אנחנו דומות באופי,וישלנו גם תווי פנים דומים מאוד.
תמיד דיברנו על הכל,והיא הבן אדם שמכיר אותי הכי טוב בעולם.טוב,הכירה הכי טוב בעולם.בהיתחשב בזה שהיא לא ראתה אותי שנתיים,השתנו בי כמה דברים.והשתנו כמה סידרי עולם בזמן הזה.
זאת אומרת,שכנראה שהיא לא יודעת על הלהקה,על דני,על העבודה החדשה של אמא,על המוות של קייט,ועל עוד הרבה דברים אחרים.וגם אני לא יודעת עליה.
באותו רגע עלו לי כל כך הרבה שאלות בראש.רציתי שהיא תספר לי הכל.רציתי לדבר איתה כמו פעם.
במיוחד שהעזיבה שלה לפני שנתיים הייתה כל כך פיתאומית ולא ברורה.ובגלל שהיא הייתה כל כך חסרה לי בכל השנתיים האלה.
אבל אל יכולתי בכלל להוציא מילה כל שהיא מהפה.רק קפצתי עליה וחיבקתי אותה,והתחלתי להזיל דמעות.
"גווני! איך השתנת! אני לא מאמינה שזאת את! כמה גדלת והתיפית!"אמרה אלי.הסתכלתי עליה בחיוך אוהב וניגבתי את המדעות שהצתברו על פני.
לקחתי צעד אחורה כדי להיסתכל על כולה.היא תמיד הייתה נראת מדהים.גם במצבים הכי גרועים.
"יש לי כל כך הרבה דברים לספר לך! ולשאול אותך אלי!" אמרתי בהתרגשות יתרה.
"אנחנו באמת צריכות לדבר...בואי נלך לאיזה בית קפה ופשוט...נדבר!" אמרה בחיוך הגדול והחמים שלה.
הלכנו לבית הקפה הקרוב.דיברנו שעה רק על מה היא עושה בארץ,ומה שלום בן [בן זוגה של אחותי],ואיך הולך עם הלימודי משפטים,הלימודים שלי.סיפרתי לה גם על הלקה,ועל אדם,ועל דני,ועל כל מה שמיסביב.
ואז הגיעה השאלה שממש לא ידעתי איך להתמודד איתה:"מה שלום קייט?".השתתקתי.בקושי בלעתי רוק. אני לא חושבת שאני בחיים התגבר על המוות שלה.התחלתי להגיד משפט והרגשתי איך כל העצב שצברתי מאז שהיא נפטרה עוד שניה הולך להתפרץ.וזה באמת קרה.לא יכולתי להתאפק ופשוט התחלתי לבכות.אלי הייתה בשוק.אני לא בן אדם שבוכה בציבור.אני לא בן אדם שבוכה.בדרך כלל.אחרי כמה דקות שבהן נרגעתי הצלחתי לספר לה על הכל.על ההופעה שלנו בהלוויתה של קייט,על שינוי השם של הלהקה בעיקבות זה.היה לי קשה,אבל התמודדתי.
ואז הבנתי,שאמא שלי בכלל לא יודעת שהיא בארץ.ולא אף אחד מהחברים שלה,ובכלל האנשים שהיא מכירה.
"את יודעת שאמא תתפוצץ משמחה כשהיא תראה אותך?" אמרתי בגיחוך.
"אני מתארת לעצמי.ובאמת חשבתי ללכת אליה ישר מפה.את באה?" עניתי בחיוב.
"אז קדימה,בואי ניתפוס מונית!"
"לא נראה לי שצריך"אמרתי בחיוך שראיתי את לימוזינת משפחת מונטגמרי במעלה הכביש.
המשך בעוד כמה ימים , תגידו לי איך היה הפרק 3:
יאללה ביי (;
בבלוג זה
בכל הבלוגים
