לא לווייתנים.

"אתם מבינים, בהתחלה זה לא הפריע לי. תמיד צחקו עלי שאני שמן, אפילו חברים טובים שלי. זה ביטוי של קרבה, לא? עקיצות ידידותיות כאלה פה ושם, זה מה שחברים עושים. אז אוקיי, נכון שבערך בכיתה ח' הפסיקו להיות לי חברים, אבל אני יודע איך זה. אני רואה מה אנשים אחרים עושים, איך הם פועלים, ו... זה מה שקורה. עקיצות ידידותיות, צחוקים פה ושם. זה הכל לגיטימי.

אז כשהתחלתי לעבוד בחברה, ביום הראשון שלי, לא ציפיתי לשום בדיחות על חשבוני. בואו נודה בזה, אני לא הבן אדם הכי חברתי בעולם. לא יודע למה - אני רוצה את כל זה, באמת, אני רוצה להיות אחד מהחברה. אבל... זה לא הולך. מה לעשות. אני לא מצליח להיות כזה משוחרר. אז ביום הראשון שלי שם, כלום. שום עקיצות, שום ירידות. לא נורא. הם לא מכירים אותי, הם פוחדים להעליב אותי. ייקח זמן עד שנתחבר.

ואתם יודעים... עבר די הרבה זמן. הם תמיד הרגישו לא בנוח לצחוק על השמנים האחרים במשרד בחברתי, גם השמנים האחרים במשרד הרגישו לא בנוח לצחוק על עצמם. אני יכול להבין אותם - הם מעריכים אותי בתור בן אדם, והם לא רוצים לגעת במה שנראה להם שהוא נושא רגיש. בכיף, אחלה. אני שמח שהם מעריכים אותי כל כך. אבל אני לא רוצה הערכה מרוחקת, אני רוצה חברים. כאלה שאפשר לצחוק איתם, עליהם. לא הבנתי, למה זה לא קורה?

הם בטח מפחדים לשבור דיסטנס. מה לעשות, אני בן אדם מרוחק כזה. הם לא יודעים איך להתקרב אלי. אין בעיה - אני אעשה את הצעד הראשון. אני אצחק עליהם. בדיחה פה, עקיצה שם, הוא מקריח, היא נמוכה, הוא מזרחי, היא בלונדינית, רואים? אתם רואים, אני גם בן אדם, לא רובוט. אני צוחק איתכם, הנה, תראו, למרות היחס האפאטי שלי. ו... כן, הם ראו. הם לא היו בטוחים איך לאכול את זה בהתחלה, אבל זה הגיע. הם התחילו לצחוק עלי מדי פעם, ירידות קטנות פה ושם. נראה לי שהשמנת. תיזהר שהכיסא לא ישבר. הומור בין חברים.

והנה. לראשונה מזה 9 שנים, באמת יש לי חברים. לא אנשים שבמקרה ישבו לידי בכיתה, לא אנשים שסתם היו איתי באותה מחלקה בצבא, אלא חברים. כמה שאני נכה חברתית, כמה שאני לגמרי פאקד-אפ, סוף סוף אנשים צוחקים איתי, ואני צוחק איתם. אני כבר לא ילד בן 14 שפורץ בבכי או במכות כל פעם שיורדים עליו קצת. עברתי את השלב הזה. אני בן אדם מבוגר, מיושב בדעתו, עם חברים שמשדרים על אותו גל. סיימתי עם התקופה שבה חשבתי שכל מי שקצת צוחק עלי הוא חלאת המין האנושי, הוצאתי את המקל מהתחת בקטע הזה. התקבלתי לחיק האנושות. 

וככה זה המשיך. אתה שמן, אתה מקריח, את ננסית, אתה שמן. והייתי מרוצה.

ולאט לאט זה חילחל בי, מסקנה שהדחקתי במשך המון זמן. איזה מן בן אדם אני? למה באמת אני שמן? זה לא עניין ביולוגי, כל המשפחה שלי רזים. זה עניין של אופי. זה בדיוק מה שחשבתי, בדיוק המסקנה שהגעתי עליה, לפני 9 שנים, בערך באמצע כיתה ח'. אני גרגרן. שמן מילא, הרבה אנשים הם שמנים. אבל אני שמן כי אני גרגרן. כי אני פשוט, אוכל. אוכל ואוכל ואוכל, אוכל עוד, אוכל כשמשעמם לי, כשאני מדוכא, כשיש משהו במקרר. אני כמו ילד קטן שלא מסוגל לשלוט ביצרים שלו. אני כלבלב מעורר רחמים שמתנפל על כל פיסת אוכל שהוא מריח. ובגלל זה, רק בגלל זה אני שמן.

וככה זה המשיך. אתה שמן, אתה מקריח, את ננסית, אתה שמן. ו... אולי הייתי פחות מרוצה עכשיו.

בכל צחוק יש פיסת אמת, אתם יודעים. בסופו של דבר, אני שמן כי אני גרגרן מפגר. ואתם יודעים מה? זה לא נעים לשמוע את זה כל הזמן. כל פעם שהם צוחקים עלי, כל עקיצה ידידותית כזאת, מזכירה לי את זה. מזכירה לי ש, אני אידיוט. אני ילד קטן. וזה מחלחל, ומחלחל, כששומעים את זה כל הזמן, אפילו אם לא לזה הם מתכוונים. אם מישהו יזכיר לכם כל הזמן שיש לכם עיניים ירוקות, בלי לדעת שזה רק כי אמא שלכם חתמה על כרטיס תורם איברים לפני תאונת הדרכים שבה היא מתה ולכם התפוצצו העיניים, זה לא יהיה מעיק?

אז... בסדר, זאת לא בעיה שלהם. אני לא אתעצבן על אף אחד, זאת לא אשמתם כל הקטע הזה. הם יפסיקו בעצמם, נכון? הם יבינו. כאילו, זה מה שחברים עושים. הם מכירים אותי מספיק טוב בשביל לקלוט שאני כבר לא נהנה מזה. אני אפסיק לצחוק עליהם, והם יבינו. לא?

מסתבר שלא, אתם יודעים. הם לא הפסיקו. הם המשיכו לצחוק עלי, כל יום, כאילו כלום. כל פעם מזכירים לי איזה אידיוט אני. איזה ילד קטן וטיפש, גרגרן פרימיטיבי, שלא מסוגל אפילו לאזור מספיק אומץ להגיד להם להפסיק. כל בדיחה, כל עקיצה, כל המחוות הידידותיות האלה, רק מראות לי שאני ערימת צואה מהבילה. והם לא קולטים את זה.

זה נעשה בלתי נסבל. אני יודע שזאת לא אשמתם, שהם לא עושים את זה בכוונה, אבל פאק! תקדישו קצת תשומת לב! אתם לא רואים את היחס האפאטי שלי? אתם לא רואים שאני לא במצב רוח לבדיחות על חשבוני, שאני אף פעם לא במצב רוח לבדיחות על חשבוני? די! הם לא קולטים!

כל יום, כל יום! כל פעם! בסדר, הבנתי! אני שמן! אני גרגרן! אני ילד קטן ומפגר שצריך שישגיחו עליו! תפסיקו! לא סגרנו שאתם חברים שלי?! שאנחנו משדרים על אותו גל?! הייתי מתפטר ועף מפה אם היה לי סיכוי למצוא עבודה אחרת! למה שאתם לא תעופו מפה אם אני כל כך שמן! ועוד יום עובר, ועוד יום, ואפשר לחשוב שאני נעשה שמן יותר בכל פעם! די! אתם הורגים אותי, אתם לא רואים?! הם לא רואים! הם לא מפסיקים! חתיכת מפגרים רפי שכל, מה קשה להבין! די! מי נתן לכם זכות לצחוק עלי! אתם חושבים שאתם יותר טובים?! למה, כי אתם לא שמנים?! כי הפגמים שלכם הם לא עניין עקרוני של אישיות ואופי?! נראה לכם שאתם יותר מוצלחים, חבורת חלאות?!

ואז יום אחד לא באתי לעבודה. זה עכשיו, עכשיו, כשאני מקליט את הוידאו הזה. עכשיו יום שלישי. עכשיו אני שמח, עכשיו אני מאושר.

ביום שני הייתי צריך לטפל בקצת ניירת בקשר למשהו עם קווי ההפצה של זוגלובק. ענייני עבודה רגילים. ושמתי לב - הם מספקים בשר למקום שבו אתם תמיד אוכלים צהריים. זה היה פעם המקום שבו אנחנו תמיד אוכלים, אבל, אתם יודעים איך זה. ו... והיה לי רעיון חולני במוח, באותו יום שני. רעיון שהלך והתגבש, לאט לאט, מאז שחשבתי עליו בבוקר מול המחשב, לאורך כל היום, עד שהוא הפך ליהלום מלוטש היטב מכל הכיוונים. הייתי שמח.

המצלמה הזאת מחוברת למחשב, שמריץ תוכנה אוטומטית. משהו שמצאתי באינטרנט. עוד כמה דקות היא תסיים לצלם, תשמור את הסרטון, ותשלח לי אותו במייל.

הבנתי פתאום - אתם תמיד הולכים לאכול בדיוק באותה שעה. מזמינים בדיוק אותו דבר. והמקום הזה מלא באנשים כאלה, שתמיד באים באותה שעה ומזמינים אותו דבר. אני יודע בדיוק איזה בשר תזמינו ומתי. 

עכשיו, המקום הזה תמיד מקבל משלוח בשר טרי ביום רביעי בבוקר. עד שאתם באים לאכול, נגמר להם הבשר מהיום הקודם והם מתחילים להשתמש במשלוח החדש. המסמך הזה של זוגלובק, שנתנו לי לעשות לפיו חישובי עלות ורווח ושאר דברים, אומר לי בדיוק מאיפה יוצא משלוח הבשר שאתם תאכלו ביום רביעי ב-13:30. הוא אומר לי בדיוק מאיזה מקרר בשר ספציפי הוא יוצא, ובדיוק מתי.

אתם רואים את זה פה, מאחורי. רואים, שם? מאחורי מטחנת הבשר הענקית?

כסף לא היה חסר לי. כל מה שחסכתי לקניית דירה, לעתיד, להכל - פתאום יש לי שימוש הרבה יותר טוב בשבילו. 

דיברתי קצת עם האנשים שם, עשיתי כמה טלפונים, במסווה של ענייני עבודה. שאלתי שאלות, שמעתי סיפורים. בכל מקום אפשר למצוא איזה פסיכי אחד, איזה מטורף פסיכופת. תמורת מספיק כסף אפשר לשכור שעתיים או שלוש של פסיכוזה, של בן אדם שיכול היה להיות רוצח סדרתי אם מישהו היה נותן לו סיבה לטרוח, של מטורף פסיכוטי חסר כל רגישות לחיי אדם.

הפסיכי ביקש להישאר אלמוני.

שילמתי לו בשביל לקחת את הגופה שלי, את הגופה השמנה שלי, לחתוך ממנה את כל הבשר, לטפל בו היטב, להכניס אותו למקרר, ולדאוג שהוא יצא מחר על הבוקר במשלוח הקבוע למקום שבו אתם אוכלים. זה יהיה מסומן בתור בשר בקר. הוא ידאג שיהיה לזה טעם מתקבל על הדעת - אולי הוא יערבב את זה עם קצת בשר בקר אמיתי, אולי יוסיף כמה חומרים. הוא ידאג שלגופה המרקיבה שלי יהיה טעם נורא מדוייק, של בשר בקר מצויין, וטיפה, ממש טיפה, מלוח מדי.

על המחשב שלי בבית רצה תוכנה אחרת. היא תיקח את הסרטון הזה, ותשלח אותו למיילים של כולכם מחר, ביום רביעי, ב-13:45.

עכשיו אתם אוכלים את הגופה שלי.

הסרטון הזה יחכה לכם במייל כשתחזרו. שמתם לב לטעם קצת מלוח בבשר? למשהו טיפה חריג? הפסיכי ביצע את עבודתו נאמנה. מי אתם חושבים שקיבל את הרגליים שלי? ומי את החזה? ומי קיבל את הזין שלי? הא? מי לדעתכם אכל זין?

אני כל כך שמן, נכון? כן? אז מזל טוב. עכשיו יש קצת שמן בכל אחד ואחד מכם.

המצלמה עוד רגע תסיים לצלם, וחשוב לי שתראו את זה. אני חושב שכל העניין הזה היה חוויה מתקנת. ביומיים האלה של התכנון והביצוע הפסקתי להיות גרגרן מפגר ופחדן, הפסקתי להיות אידיוט חסר כל שליטה על היצרים שלו. רואים את הסכין הזאת? תסתכלו, תתרכזו עכשיו.

פסיכי, אתה מוכן? אוקיי.

שימו לב, תראו איך אני משסף לעצמי את הגרון."