לא לווייתנים.

"אתם מבינים, בהתחלה זה לא הפריע לי. תמיד צחקו עלי שאני שמן, אפילו חברים טובים שלי. זה ביטוי של קרבה, לא? עקיצות ידידותיות כאלה פה ושם, זה מה שחברים עושים. אז אוקיי, נכון שבערך בכיתה ח' הפסיקו להיות לי חברים, אבל אני יודע איך זה. אני רואה מה אנשים אחרים עושים, איך הם פועלים, ו... זה מה שקורה. עקיצות ידידותיות, צחוקים פה ושם. זה הכל לגיטימי.

אז כשהתחלתי לעבוד בחברה, ביום הראשון שלי, לא ציפיתי לשום בדיחות על חשבוני. בואו נודה בזה, אני לא הבן אדם הכי חברתי בעולם. לא יודע למה - אני רוצה את כל זה, באמת, אני רוצה להיות אחד מהחברה. אבל... זה לא הולך. מה לעשות. אני לא מצליח להיות כזה משוחרר. אז ביום הראשון שלי שם, כלום. שום עקיצות, שום ירידות. לא נורא. הם לא מכירים אותי, הם פוחדים להעליב אותי. ייקח זמן עד שנתחבר.

ואתם יודעים... עבר די הרבה זמן. הם תמיד הרגישו לא בנוח לצחוק על השמנים האחרים במשרד בחברתי, גם השמנים האחרים במשרד הרגישו לא בנוח לצחוק על עצמם. אני יכול להבין אותם - הם מעריכים אותי בתור בן אדם, והם לא רוצים לגעת במה שנראה להם שהוא נושא רגיש. בכיף, אחלה. אני שמח שהם מעריכים אותי כל כך. אבל אני לא רוצה הערכה מרוחקת, אני רוצה חברים. כאלה שאפשר לצחוק איתם, עליהם. לא הבנתי, למה זה לא קורה?

הם בטח מפחדים לשבור דיסטנס. מה לעשות, אני בן אדם מרוחק כזה. הם לא יודעים איך להתקרב אלי. אין בעיה - אני אעשה את הצעד הראשון. אני אצחק עליהם. בדיחה פה, עקיצה שם, הוא מקריח, היא נמוכה, הוא מזרחי, היא בלונדינית, רואים? אתם רואים, אני גם בן אדם, לא רובוט. אני צוחק איתכם, הנה, תראו, למרות היחס האפאטי שלי. ו... כן, הם ראו. הם לא היו בטוחים איך לאכול את זה בהתחלה, אבל זה הגיע. הם התחילו לצחוק עלי מדי פעם, ירידות קטנות פה ושם. נראה לי שהשמנת. תיזהר שהכיסא לא ישבר. הומור בין חברים.

והנה. לראשונה מזה 9 שנים, באמת יש לי חברים. לא אנשים שבמקרה ישבו לידי בכיתה, לא אנשים שסתם היו איתי באותה מחלקה בצבא, אלא חברים. כמה שאני נכה חברתית, כמה שאני לגמרי פאקד-אפ, סוף סוף אנשים צוחקים איתי, ואני צוחק איתם. אני כבר לא ילד בן 14 שפורץ בבכי או במכות כל פעם שיורדים עליו קצת. עברתי את השלב הזה. אני בן אדם מבוגר, מיושב בדעתו, עם חברים שמשדרים על אותו גל. סיימתי עם התקופה שבה חשבתי שכל מי שקצת צוחק עלי הוא חלאת המין האנושי, הוצאתי את המקל מהתחת בקטע הזה. התקבלתי לחיק האנושות. 

וככה זה המשיך. אתה שמן, אתה מקריח, את ננסית, אתה שמן. והייתי מרוצה.

ולאט לאט זה חילחל בי, מסקנה שהדחקתי במשך המון זמן. איזה מן בן אדם אני? למה באמת אני שמן? זה לא עניין ביולוגי, כל המשפחה שלי רזים. זה עניין של אופי. זה בדיוק מה שחשבתי, בדיוק המסקנה שהגעתי עליה, לפני 9 שנים, בערך באמצע כיתה ח'. אני גרגרן. שמן מילא, הרבה אנשים הם שמנים. אבל אני שמן כי אני גרגרן. כי אני פשוט, אוכל. אוכל ואוכל ואוכל, אוכל עוד, אוכל כשמשעמם לי, כשאני מדוכא, כשיש משהו במקרר. אני כמו ילד קטן שלא מסוגל לשלוט ביצרים שלו. אני כלבלב מעורר רחמים שמתנפל על כל פיסת אוכל שהוא מריח. ובגלל זה, רק בגלל זה אני שמן.

וככה זה המשיך. אתה שמן, אתה מקריח, את ננסית, אתה שמן. ו... אולי הייתי פחות מרוצה עכשיו.

בכל צחוק יש פיסת אמת, אתם יודעים. בסופו של דבר, אני שמן כי אני גרגרן מפגר. ואתם יודעים מה? זה לא נעים לשמוע את זה כל הזמן. כל פעם שהם צוחקים עלי, כל עקיצה ידידותית כזאת, מזכירה לי את זה. מזכירה לי ש, אני אידיוט. אני ילד קטן. וזה מחלחל, ומחלחל, כששומעים את זה כל הזמן, אפילו אם לא לזה הם מתכוונים. אם מישהו יזכיר לכם כל הזמן שיש לכם עיניים ירוקות, בלי לדעת שזה רק כי אמא שלכם חתמה על כרטיס תורם איברים לפני תאונת הדרכים שבה היא מתה ולכם התפוצצו העיניים, זה לא יהיה מעיק?

אז... בסדר, זאת לא בעיה שלהם. אני לא אתעצבן על אף אחד, זאת לא אשמתם כל הקטע הזה. הם יפסיקו בעצמם, נכון? הם יבינו. כאילו, זה מה שחברים עושים. הם מכירים אותי מספיק טוב בשביל לקלוט שאני כבר לא נהנה מזה. אני אפסיק לצחוק עליהם, והם יבינו. לא?

מסתבר שלא, אתם יודעים. הם לא הפסיקו. הם המשיכו לצחוק עלי, כל יום, כאילו כלום. כל פעם מזכירים לי איזה אידיוט אני. איזה ילד קטן וטיפש, גרגרן פרימיטיבי, שלא מסוגל אפילו לאזור מספיק אומץ להגיד להם להפסיק. כל בדיחה, כל עקיצה, כל המחוות הידידותיות האלה, רק מראות לי שאני ערימת צואה מהבילה. והם לא קולטים את זה.

זה נעשה בלתי נסבל. אני יודע שזאת לא אשמתם, שהם לא עושים את זה בכוונה, אבל פאק! תקדישו קצת תשומת לב! אתם לא רואים את היחס האפאטי שלי? אתם לא רואים שאני לא במצב רוח לבדיחות על חשבוני, שאני אף פעם לא במצב רוח לבדיחות על חשבוני? די! הם לא קולטים!

כל יום, כל יום! כל פעם! בסדר, הבנתי! אני שמן! אני גרגרן! אני ילד קטן ומפגר שצריך שישגיחו עליו! תפסיקו! לא סגרנו שאתם חברים שלי?! שאנחנו משדרים על אותו גל?! הייתי מתפטר ועף מפה אם היה לי סיכוי למצוא עבודה אחרת! למה שאתם לא תעופו מפה אם אני כל כך שמן! ועוד יום עובר, ועוד יום, ואפשר לחשוב שאני נעשה שמן יותר בכל פעם! די! אתם הורגים אותי, אתם לא רואים?! הם לא רואים! הם לא מפסיקים! חתיכת מפגרים רפי שכל, מה קשה להבין! די! מי נתן לכם זכות לצחוק עלי! אתם חושבים שאתם יותר טובים?! למה, כי אתם לא שמנים?! כי הפגמים שלכם הם לא עניין עקרוני של אישיות ואופי?! נראה לכם שאתם יותר מוצלחים, חבורת חלאות?!

ואז יום אחד לא באתי לעבודה. זה עכשיו, עכשיו, כשאני מקליט את הוידאו הזה. עכשיו יום שלישי. עכשיו אני שמח, עכשיו אני מאושר.

ביום שני הייתי צריך לטפל בקצת ניירת בקשר למשהו עם קווי ההפצה של זוגלובק. ענייני עבודה רגילים. ושמתי לב - הם מספקים בשר למקום שבו אתם תמיד אוכלים צהריים. זה היה פעם המקום שבו אנחנו תמיד אוכלים, אבל, אתם יודעים איך זה. ו... והיה לי רעיון חולני במוח, באותו יום שני. רעיון שהלך והתגבש, לאט לאט, מאז שחשבתי עליו בבוקר מול המחשב, לאורך כל היום, עד שהוא הפך ליהלום מלוטש היטב מכל הכיוונים. הייתי שמח.

המצלמה הזאת מחוברת למחשב, שמריץ תוכנה אוטומטית. משהו שמצאתי באינטרנט. עוד כמה דקות היא תסיים לצלם, תשמור את הסרטון, ותשלח לי אותו במייל.

הבנתי פתאום - אתם תמיד הולכים לאכול בדיוק באותה שעה. מזמינים בדיוק אותו דבר. והמקום הזה מלא באנשים כאלה, שתמיד באים באותה שעה ומזמינים אותו דבר. אני יודע בדיוק איזה בשר תזמינו ומתי. 

עכשיו, המקום הזה תמיד מקבל משלוח בשר טרי ביום רביעי בבוקר. עד שאתם באים לאכול, נגמר להם הבשר מהיום הקודם והם מתחילים להשתמש במשלוח החדש. המסמך הזה של זוגלובק, שנתנו לי לעשות לפיו חישובי עלות ורווח ושאר דברים, אומר לי בדיוק מאיפה יוצא משלוח הבשר שאתם תאכלו ביום רביעי ב-13:30. הוא אומר לי בדיוק מאיזה מקרר בשר ספציפי הוא יוצא, ובדיוק מתי.

אתם רואים את זה פה, מאחורי. רואים, שם? מאחורי מטחנת הבשר הענקית?

כסף לא היה חסר לי. כל מה שחסכתי לקניית דירה, לעתיד, להכל - פתאום יש לי שימוש הרבה יותר טוב בשבילו. 

דיברתי קצת עם האנשים שם, עשיתי כמה טלפונים, במסווה של ענייני עבודה. שאלתי שאלות, שמעתי סיפורים. בכל מקום אפשר למצוא איזה פסיכי אחד, איזה מטורף פסיכופת. תמורת מספיק כסף אפשר לשכור שעתיים או שלוש של פסיכוזה, של בן אדם שיכול היה להיות רוצח סדרתי אם מישהו היה נותן לו סיבה לטרוח, של מטורף פסיכוטי חסר כל רגישות לחיי אדם.

הפסיכי ביקש להישאר אלמוני.

שילמתי לו בשביל לקחת את הגופה שלי, את הגופה השמנה שלי, לחתוך ממנה את כל הבשר, לטפל בו היטב, להכניס אותו למקרר, ולדאוג שהוא יצא מחר על הבוקר במשלוח הקבוע למקום שבו אתם אוכלים. זה יהיה מסומן בתור בשר בקר. הוא ידאג שיהיה לזה טעם מתקבל על הדעת - אולי הוא יערבב את זה עם קצת בשר בקר אמיתי, אולי יוסיף כמה חומרים. הוא ידאג שלגופה המרקיבה שלי יהיה טעם נורא מדוייק, של בשר בקר מצויין, וטיפה, ממש טיפה, מלוח מדי.

על המחשב שלי בבית רצה תוכנה אחרת. היא תיקח את הסרטון הזה, ותשלח אותו למיילים של כולכם מחר, ביום רביעי, ב-13:45.

עכשיו אתם אוכלים את הגופה שלי.

הסרטון הזה יחכה לכם במייל כשתחזרו. שמתם לב לטעם קצת מלוח בבשר? למשהו טיפה חריג? הפסיכי ביצע את עבודתו נאמנה. מי אתם חושבים שקיבל את הרגליים שלי? ומי את החזה? ומי קיבל את הזין שלי? הא? מי לדעתכם אכל זין?

אני כל כך שמן, נכון? כן? אז מזל טוב. עכשיו יש קצת שמן בכל אחד ואחד מכם.

המצלמה עוד רגע תסיים לצלם, וחשוב לי שתראו את זה. אני חושב שכל העניין הזה היה חוויה מתקנת. ביומיים האלה של התכנון והביצוע הפסקתי להיות גרגרן מפגר ופחדן, הפסקתי להיות אידיוט חסר כל שליטה על היצרים שלו. רואים את הסכין הזאת? תסתכלו, תתרכזו עכשיו.

פסיכי, אתה מוכן? אוקיי.

שימו לב, תראו איך אני משסף לעצמי את הגרון."

"כמה זמן אני במקצוע, שישים שנה? כן, שישים שנה. משהו כזה. מאז שאני ילד - ההורים שלי לימדו אותי, ההורים שלהם לימדו אותם. זה מה שאני חי, מה שאני אוכל, מה שאני נושם. למרות האלצהיימר, את זה אני לעולם לא אשכח. יש אנשים שבשבילם זה עבודה. לא, בשבילי זה אמנות. לא סתם אני נחשב אחד מהמובילים בתחום, בעולם. אני טוב במה שאני עושה, ואנשים יודעים את זה. אני גובה תשלום בהתאם, ואנשים מוכנים לשלם אותו. הם יודעים מה הם מקבלים - יצירה איכותית, מקצועית, שהושקעו בה לב ונשמה. למרות המחיר, אני לא עושה את זה בשביל הכסף. אני עושה את זה בשביל האמנות.

כשמשפחת ברגברג שכרה את שירותי ליום ההולדת ה-70 של סבתא ברגברג, ידעתי שאני חייב לעשות משהו יוצא מן הכלל. אחרי הכל, גם אני מתקרב לגיל הזה. תמיד הערכתי את התרומות של המשפחה למוסדות צדקה, את כל הפעילות הפילנטרופית שלהם. משפחת ברגברג ראויה למשהו... למשהו מיוחד. נפגשתי עם כל בני המשפחה, כדי למצוא השראה ליצירה שלי. דיברתי עם כולם, הסתובבתי בבית, ואז - אני לא יודע מאיפה, אבל זה הגיע. פתאום הייתה לי תמונה בראש של איך זה צריך להיראות. נפלה עלי השראה אלוהית וידעתי שזאת, זאת הולכת להיות היצירה הגדולה ביותר שלי.

מיד קראתי לעוזר שלי, נסענו לסדנה והתחלתי לעבוד. בהתחלה זה היה רק סרטוט לא ברור, אבל לאט לאט זה לבש צורה. עבדתי יום ולילה, ועוד יום ועוד לילה, ועוד כמה ועוד כמה. עבדתי כאחוז דיבוק. סיימתי אספקה של שבוע ביומיים. כל הרחוב התמלא בריח של יצירה בהתהוות. שלחתי את העוזר שלי לקנות עוד חומרי גלם, האיכותיים ביותר, הטובים ביותר. לא יכולתי לעשות את זה בעצמי, לא יכולתי לעזוב את היצירה שלי. היא התחילה לקרום עור וגידים. מה שהיה קודם תמונה בראש שלי התחיל להתהוות על שולחן העבודה. הייתי אקסטטי.הראש שלי, הראש שלי היה צלול לגמרי. בפעם הראשונה מזה שנים. הידיים שלי נעו מעצמן, המוח שלי פעל על אוטומט. זה כאילו שליצירה יש חיים משל עצמה, כאילו שהיא רוצה לעבור מהראש שלי למציאות, ואני רק הכלי שבעזרתו היא עושה את זה.

ידעתי שזאת תיהיה היצירה הגדולה ביותר שלי אי פעם. הדבר המופלא ביותר שאי פעם עשיתי. נקודת השיא של שישים שנים בתחום. איבדתי את תחושת הזמן. מה השעה בכלל? עכשיו יום? עכשיו לילה? מה זה משנה? כמה חומרים כבר השקעתי בזה? זה כבר עלה לי יותר ממה שמשפחת ברגברג תשלם לי. מה זה משנה? אנחנו לא מדברים פה על כסף, אנחנו מדברים על הדבר שלמענו חייתי כל חיי. זה, זה מה שעשיתי. זה מה שהתכוננתי אליו כל חיי, בלי לדעת אפילו. זאת הייתה הסיבה שקמתי מהמיטה כל בוקר במשך כל חיי. זאת הייתה הסיבה שהחזקתי מעמד, שנצמדתי לרסיסי השפיות והזיכרון הבודדים שנשארו לי.

כשסיימתי לבסוף, פשוט בהיתי בה. האם אי פעם יצרתי משהו כל כך... כל כך... פשוט בהיתי בה. אני לא יודע כמה זמן. בסוף העוזר שלי נכנס לסדנה, אמר שהוא לא שמע ממני כבר כמה זמן. ראיתי את הפליאה בעיניים שלו. ראיתי את התדהמה, את הקסם שהיצירה שלי משרה עליו. הוא חלק את ההתלהבות שלי, ופשוט בהינו בה. היא הייתה יפיפיה. היא הייתה נצחית.

סיימתי בדיוק בזמן, מסיבת יום ההולדת של סבתא ברגברג הייתה באותו ערב. הצוות שלי ארז את היצירה היטב, והבאנו אותה באופן אישי לאחוזה. הם שמנו אותה על המעמד, והיא הייתה... היא הייתה מדהימה. המסיבה התחילה, האורחים התחילו להגיע. חליפות, שמלות, גברות וג'נטלמנים. משפחת ברגברג הזמינה אותי להישאר, להיות עם היצירה שלי. אנשים התחילו להתאסף סביבי, לשאול אותי עליה. לא, לא. "יוצרים צריכים לשתוק, שהיצירות ידברו". לא, עזבתי את המקום. אני לא אתן פרשנות, אני לא אנהל דיון על האמנות שלי. הם יסתדרו לבד.

למחרת, משפחת ברגברג הזמינה אותי אליהם. הם רצו להודות לי באופן אישי. העוזר שלי הביא אותי לאחוזה, נכנסתי לחדר האירוח, ו... לקח לי רגע להבין מה אני רואה. איפה... איפה היצירה שלי? איפה היא? למה היא, למה היא לא, היא הייתה על המעמד. איפה היא? הייתי מוקף פתאום בפרצופים מבולבלים, מודאגים. למה הם לא אומרים כלום? אני לא רוצה לשבת! לא רוצה להירגע! הנה המעמד, איפה היצירה שלי! למה יש... מה זה? הנחתי את היד על המעמד, הרחתי את החומר שהיה מרוח עליו. זה... אתם... אתם הרסתם אותה?! זה שאריות ממנה! מה עשיתם?! מה עשיתם ליצירה שלי?!! איך... איך העזתם?! אתם לא... אתם... למה...

התעוררתי בבית. זה היה חלום? זה היה חלום! היצירה שלי עדיין שלמה! קראתי לעוזר שלי. קח אותי לשם, אני רוצה לראות אותה. אני רוצה לראות שזה היה רק חלום רע. זה לא היה חלום, הוא אמר. הפחדת אותנו. הם חשבו שהאלצהיימר שלך חזר בשיא הכוח. היית היסטרי. בסוף התעלפת, ולקחתי אותך הביתה.

האלצהיימר שלי חזר? לא, לא, הוא לא חזר. למעשה, עכשיו אני צלול יותר מתמיד. ידעתי מה אני הולך לעשות. הם הרסו את היצירה הגדולה ביותר שלי, הם הרגו את הבייבי שלי - אני אהרוג את שלהם.

ארבעה חודשים, חמישים ושבעה ילדים. אחד אחד. לאט, בזהירות. ידעתי בדיוק מה אני עושה. במשך ארבעה חודשים הייתה לי סיבה חדשה לקום בבוקר, סיבה להיאחז במציאות. הם ניסו לברוח ולהתחבא, אבל בן אדם בגילי יודע דבר או שניים על העולם. אותו עולם שהיצירה הגדולה ביותר שלי כבר לא מאכלסת, אדוני השופט, ושגם אני, אם תשפוט כמו שמצופה ממך, בקרוב לא אאכלס."

"בתיק מספר 549873, המדינה נגד השף מרדכי חשוון, הנאשם נמצא אשם."

רעיון שהיה לי בראש די הרבה זמן.