הכל זז בקצב מסחרר
אנשים באים והולכים
ולא מפסיקים לרגע
לדבר ולדבר ולדבר
והולכים וחוזרים ובאים
ואומרים
והולכים
ושומעים וצועקים
ומוזיקה מסביבי מחרישת אוזניים
ואני עומדת
ורואה את העוברים ושבים ומביטה רק במשהו אחד.
האם אנחנו מנתבים את החיים שלנו לכדי כך שלא יפסיקו להיות בתנועה, שלא יעצרו לרגע, או שהחיים הם פשוט כאלה, שלא נותנים דקה מנוחה?
האם באמת יצא לנו לשבת בין כל ההמונים הרצים ושבים שלא מפסיקים לדבר, ופשוט לא לעשות כלום?
לאן אנחנו כלכך ממהרים?
הרי הזמן הוא קבוע. לכל דקה יש 60 שניות, לכל שניה יש מאיות, וכך זה הולך ומסתבך..
שעון הוא דבר מאד כרוני. הזמן הוא סכמה מאד דקדקנית וידועה שאמנם יש רצון גדול לעצור אותה, אך אין לנו דרך.
אך יש לנו דרך לעצור את ההתעסקות בה.
"למה ללכת לאט? זה נראה לי בזבוז זמן"
אני באמת מבזבזת את הזמן שלי כשאני הולכת לאט?
אמנם זמן הוא מצרך יקר, וכאשר הדד-ליין שלך קרוב יותר ויותר אתה נעשה יותר לחוץ וחושב שלכל דקה יש משמעות.
אבל אם אין לי דד-ליין? מה הבעיה להתיחס אל מכלול הדקת כבעלות משמעות לנפש?
הזמן יכול לשנות אותי,
אך אני לעולם לא אוכל לשנות את הזמן..
השעון מתקתק ואני עדיין פה..
יש מיליון אנשים שמתרוצצים עכשיו ברחובות
מחפשים את הזמן האבוד שלהם..
כנראה שזה קצת קשה להשלים עם הזמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mrs . Robinson
