אני כבר לא מכירה את עצמי יותר.
לא מצליחה למצוא שום דבר בחיים שלי שגורם לי להיות מאושרת.
אני לא מצליחה להסתגל ליום עבודה של 9 שעות בלי הפסקות,
אני עצבנית המון ולא בא לי לקום בבוקר בכלל לעבודה..
אני חוזרת לבית עם רוטינה קבועה של- להכין אוכל למחר לו ולי, להכין סלט, לראות סדרות, לעשן ג'וינטים ולאכול ואז ללכת לישון.
אין בינינו כמעט שיח עמוק, שלא נדבר על סקס שמגיע רק פעם באיזה שבוע וחצי וגם זה בד"כ כי אני יוזמת.
אמרתי לאמא שלי שנבוא לארוחת שישי, הוא כעס עליי שלא שאלתי אותו לפני ש"נידבתי" אותו.
הוא צריך לקנות נעליים חדשות, הוא כעס עליי שהוא לא מצליח למצוא איפה קונים את הדגם הספציפי שהוא רוצה.
היה לי סטאנדאפ חינם מהעבודה, הוא כעס עליי כשגילה שזה בעצם קהל בתכנית טלוויזיה, למרות שגם אני לא ידעתי.
הוא אומר לי שהוא אוהב אותי אבל אני כבר לא כל כך בטוחה שאני מאמינה בזה
אני כבר לא יודעת אם אני אוהבת אותו בכלל..
ניסיתי לחשוב היום על מה אני אוהבת בו..לעשן איתו סמים? לצחוק ביחד מסדרות טלוויזיה? לישון מחובקים בלילה?
אז נכון, כשאני משתפת אותו במשהו שקשה לי איתו הוא תומך ומבין, אבל גם זה לא תמיד.
ולפעמים יש לנו שיחות ארוכות, אבל בשלב מסוים הוא תמיד יגיד לי שאני חופרת והוא רוצה להמשיך את הערב.
הוא לא עוזר בשום דבר בבית מעצמו, וחושב שאם אני רוצה שיעזור אני צריכה להגיד לו.
הוא כועס המון. פשוט לא שולט בזה, ומוציא את זה עליי ואח"כ מתנצל. וזה בפעמים שאני "ממשיכה להתגרות בו" והוא לא מספיק להיעלם לחדר לכל הערב כדי להירגע כביכול, ותוקע אותי לבד בסלון.
אני כל הזמן מעבירה בראש את התיאוריה של האישה המוכה שלמדנו בתואר,
ואמנם הוא בחיים לא הרים ולא ירים עליי יד, אבל במה הצעקות והכעס שלו שונים?
למה אני לא מצליחה להביא את עצמי לסיים את זה?
כי אני מתקשה לדמיין את החיים שלי בלעדיו? כי אני אוהבת את המשפחה שלו? כי לא בא לי עכשיו לחזור לעולם הדייטים ולהזדיין עם מישהו חדש?
אין לי אפילו עם מי לדבר על הדברים האלו.
החברה הכי טובה שלי מתה, חברה אחרת חרדית ולא מבינה את הקונספט של להחליף בני זוג, והשלישית נמצאת עמוק בעולם הדייטים ולא תבין על מה אני מדברת בכלל.
אז בינתיים אני נשארת תלויה באוויר. אבודה בתוך החרא שנקרא החיים שלי.
עד הפיצוץ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Me and myse!f
