לכתוב ואף פעם לא להפסיק...

להגיע הביתה ולא לדעת אם הערב יעבור בשקט או לא. 

לחשוב בבוקר כמה כיף שאנחנו ביחד ואיזה יופי שכמעט שבוע לא רבנו, 

וחמש דקות אחרי שהוא נכנס הביתה לתהות אם הקשר הזה צריך להתקיים בכלל, כי הוא שוב לא מצליח לשלוט בכעס שלו על שטויות. 

לרצות להביא איתו ילדים, ואז לחשוב על הילדים האלו צריכים לשמוע את הצרחות שלו על העולם. 

רק אתמול אמרנו כמה כיף זה שאנחנו שנתיים וחצי ביחד, 

והנה היום אנחנו רבים כי שוב לא הסכמתי לעשות משהו בדיוק בצורה שהוא רצה שאעשה אותה. יש לי גם את הדעות שלי. 

אני יודעת שהוא חייב טיפול. גם הוא יודע. 

אבל הוא לא יילך. לא אם אני אמצא בשבילו מישהו, כמו שרוב הזמן אני זו שמכינה לנו אוכל ועושה לנו קניות. 

אז מתי מגיע השלב שבו אני מצליחה להביא את עצמי להחלטה שאני קמה והולכת? 

כי עכשיו כל כך רע לי, ומחר בטח יהיה יותר טוב ואני אשכח לשבוע מכמה שרע לי. 

אז מתי יודעים שמספיק זה מספיק? 

ואיך לעזעזל אני קמה והולכת מדירה שכורה וממישהו שאני כל כך אוהבת?