לכתוב ואף פעם לא להפסיק...

לא כתבתי פה הרבה זמן...כל כך הרבה עבר מאז..

יום ראשון בהיר אחד באמצע יולי אני מקבלת טלפון מחברה טובה שלי, לא הספקתי לענות.

בדיוק חשבתי לשלוח לה הודעה כי רציתי כבר לשלוח בשישי והרגשתי קצת אשמה..בכל זאת היא חולה ואני קצת הזנחתי אותה לאחרונה.

התקשרתי חזרה, קול דומה אבל טיפה שונה עונה לי. "היי. זאת לא נ'..זאת אחותה..היא התאשפזה ביום שישי בבי"ח..המצב לא טוב".

הלם. בכי. החברה היקרה שלי מאושפזת ללא הכרה בבי"ח..הסרטן הגיע לה למוח.

זרקתי את כל מה שקשור לעבודה בצד וטסתי לבי"ח.

מאז פעמיים שלוש בשבוע נסעתי לבקר אותה אחרי העבודה. היא כבר חזרה להכרה, בהתחלה בכלל לא זכרה אותי, אח"כ כן.

חודש של המון בכי, חוסר וודאות.

ב06.08 היא נפטרה. הלכה מהעולם הזה, מהחיים הלא פשוטים שלה. הותירה אחריה כמעט-גרוש שרק חיכה שתמות, ילד בן שנה ושמונה, ומשפחה וחברים שכל כך מתגעגעים.

מאז אני לא מרגישה שאני מצליחה לצאת מזה.

כל יום אני קמה בבוקר בתחושת ריק עצומה.

לא מוצאת משמעות בעבודה יותר. לא מוצאת משמעות בזוגיות.

טסתי עם בן הזוג לטיול בחו"ל, חשבתי שיעשה לשנינו טוב.

הטיול הסתמן ככישלון נחרץ. כל יום מריבה על משהו אחר.

חוזרים לארץ וממשיכים לריב כמעט כל יום.

רע לי בעבודה. טובעת בעומס של מיילים וטלפונים ופגישות עם לקוחות ועם סניפים, אין לי שניה לנשום.

מתחילה לתהות למה בכלל לקחתי את הקידום הזה. 

אני רוצה להיות מסוגלת לאכול צהריים בשקט ולא לבלוע בלי ללעוס כי לא מפסיקים להתקשר אליי ולשלוח מיילים.

אני רוצה להיות מסוגלת לקבל גם קצת Me Time, ולא לפתוח את הטלפון הפרטי שלי רק ב17:30 בערב כשאני כבר בבית, בפעם הראשונה באותו היום.

אני רוצה לקום בבוקר ולהרגיש שטוב לי, שיש לי בכלל בשביל מה לקום.

כל מחשבה שלי היא עליה. איך היא הייתה כזאת אופטימית גם כשהמחלה גרמה לה לכאבים כל כך חזקים שבהם לא יכלה להחזיק את הבן שלה.

אני מנסה להיות אופטימית, אבל זה פשוט לא עובד.

בא לי לזרוק את הכל ולטוס לקצה השני של העולם ופשוט להתבודד שם עם עצמי.

קבעתי תור לרופאת משפחה כדי להוציא הפניה לפסיכולוג..אבל הפרוצדורה הזו ועד שיגיע התור ועד ש...

ומה בינתיים? מה אני עושה עם עצמי בינתיים?

אין לי זמן לדבר עם 2 החברות היחידות שאני עוד בקשר איתן בכלל.

אחרי שאר החברים נמאס לי לרדוף ולהציע כל הזמן שניפגש, ורק דברו איתי, כי כלום לא קורה.

חברת ילדות שכל כך קיוויתי שתהיה כאן בשבילי, לא שולחת לי הודעה אם אני לא אשלח, וניפגש רק אם אני מגיעה במקרה לאזור שלה. היא לא תיזום להגיע אליי, היא לא תתקשר. אזלו כוחותיי ואזלו לי האנרגיות להשקיע כרגע בקשר כזה.

עד אז, אני בועת אדם, ריקה מבפנים, לא מראה כלום כלפי חוץ כי אף אחד לא יבין.

עד שמשהו יקרה.