הצלע השלישית

פקחתי עיניים.
החלון פתוח.
אוויר נעים נכנס לחדר.
אוויר הבוקר.
אוויר של אביב.

ישר הרחתי את זה!
כבר? אביב? לא מוקדם מדי?

האוויר הזה, הריח הזה, המיטה בה אני שוכב....
זה אותו אוויר שהיה כשנפגשנו.
זה הריח שהיה באיזור.
זאת אותה המיטה...

רק שאז זה היה אוויר אביב של לילה ולא של בוקר.
אבל גם את הלילות אני זוכר.

אותו הלילה הראשון שנפגשנו.
אני היייתי לחוץ לגמרי.
שמתי איזה שרשרת מפגרת קשורה למכנסיים שלי,
והיא נתקעה בספסל, ולא הצלחנו לשחרר אותה.

אני זוכר את הערב הזה טוב מאד.
אבא שלי היה אז בסקי.
גם עכשיו אבא שלי בסקי.
סוף ינואר? תחילת פברואר? אני כבר לא זוכר מתי זה היה...

הריח הזה, חודר בי שוב.
הזיכורנות שוב עולים.
אני נזכר בלילות באוהל שבגן. כשאין אף אחד מסביב ואנחנו ישנים מחובקים.
השעה המוקדמת שהיינו מתעוררים ביום שלמחרת.
איך הייתי מגיע מוקדם מאד לבית הספר, ומצחצח שיניים לפני שעת 0.
ואותו הריח ליווה אותי אז - הריח של האביב.

וגם הוא ליווה אותי.

אבל זה נגמר.
עם הרבה כאב.
כמו לקטוף בוסר טרם הבשיל.
כך מערכת היחסים שלנו נקתעה.

ואז הגיע הריח של החורף והביא איתו תקופה אחרת.
אבל הזכרונות נשארו.

כן, זה עדיין קשה.
זה עדיין כואב.
הרבה פעמים אני מוצא את עצמי חושב עליו.
רוצה אותו שוב! להחזיר את מה שהיה לנו!

אני יודע שזה בלתי אפשרי, אבל אני רוצה את זה בכל זאת.
אני נשאר תקוע בעבר בלי יכולת לזוז.
אני רוצה להמשיך הלאה, רוצה לשכוח, רוצה להתקדם,
אבל אני לא מצליח!

וגם אם אני חושב שהצלחתי,
הריח הזה בא שוב,
ועם האביב
מביא איתו
את הזיכרון.