הצלע השלישית

היום היה מפגש מחזור עם המורה שלי מהיסודי.
אותה מורה שלימדה אותנו בשכבות ד' ה' ו'.
זכרתי שהיו לי חילוקי דעות איתה.
אף פעם לא אהבתי אותה באמת.

הכניסה לבית הספר הישן הכניסה בכולם זכרונות ישנים.
היה לי מוזר לראות את כל אותם ילדים בני 11-12פתאום בני 17-18.
לרגע אחד הפסיקו השייוכים היומ-יומיים שלהם:
אני רגיל שזה בכיתה שלי, ואת זה אני לא יכול לסבול,
וההוא איתי במתמטיקה... לא יותר.
פתאום אני רואה איזה כיתה הייתה לנו, ונראה לי שהיא הייתה די מאוזנת.
מלאה בפרחות! בזה אין ספק.

שמתי לב גם מי נשאר באמת חבר שלי מהיסודי.
אני יכול לחשוב רק על אחד שהוא בנאדם שאני באמת מעריך ואוהב.

חיכינו לה באיזשהו חדר מדעים.
זאת הייתה אמורה להיות הפתעה.
הסתבר לי שהיה לה יום הולדת לפני יומיים.
אבל הסיבה האמיתית שבגללה באתי היא כי ידעתי על האסון שקרה לה.
בשנה שעברה הבת שלה נפגעה בתאונת דרכים והיא כרגע בתרדמת.

היא נכנסה פנימה, ובהחלט נראתה קצת מופתעת.
עדיין אותו שיער אדום שהיה לה פעם (שבטח צובעת), רק בלי פוני.
היא עברה ילד ילד וחיבקה אותו.
זכרה את רוב השמות, בעיקר את המופרעים,
שבאופן בלתי מפתיע בכלל נשארו מופרעים גם בתיכון.

היה בה משהו שהיה נורא שונה, ושמתי לב לכך מיד.
היא נראתה הרבה יותר מבוגרת משזכרתי.
אומנם עברו רק 6 שנים, וכולם מזדקנים,
אבל היא נראתה כאילו עשרות שנים חלפו עליה בשנה הזאת.

היא דיברה קצת. סיפרה לנו על עצמה.
אולי הייתה עדיין מופתעת.
אחר כך הייתה הארוחה, והיא דיברה קצת עם הילדים בנפרד.
בעיקר עם הבנות.

אותי היא לא זכרה כל כך.
חשבתי תמיד שאני הייתי מהתלמידים שהיא הכי אהבה,
אך מסתבר שלא כמו שחשבתי.
ורק כשהגעתי הביתה נזכרתי למה לא אהבתי אותה.
היא הייתה אישה טובה, ונחמדה, אבל היא פשוט
הייתה צרת אופקים. היא לא יכלה לענות לי על שאלות
הסקרנות הבלתי פוסקות שלי.
וזה נורא איכזב אותי. איך אני אמור לדעת אם לא אשאל?
ואם לא בבית הספר, אז איפה?

חשבתי על התקופה הזאת שהייתי ילד.
שלא היו לך באמת צרות אמיתיות.
וחשבתי על היום, שיש לי אחריות, ואני גם אדון לעצמי,
ואני לא מאד מתגעגע. אני מעדיף את החיים שלי כמו שהם היום.

מה שאני כל כך אוהב בלהיות אדם מבוגר הוא היכולת לחשוב.
את זאת פיתחתי רק בשנה האחרונה.
לעשות דברים יותר מתוך שיקולים מאשר אינסטיקטים.
ההבנה כי יש לך אחריות לעצמך.
ואותן שאלות שלא יכלו לענות עליהן, קיבלתי תשובות עם הזמן
בחטיבות הביניים, בתיכון ובעיקר באינטרנט מחיפוש עצמי.

אני ממש ממש קרוב לגילוי משמעות החיים.
אני באמת כמעט שם.
אך אני משאיר את הכל עדיין במוח שלי.
אני רק רוצה עוד להבין את תורת הקוונטים,את תורת היחסות, לקרוא את ספר איוב ואת קהלת.
רק אז אני רוצה לנסח את המשמעות במילים.
הבעיה היא, שאין לי מספיק זמן לקרוא את הכל.
אם אני אפסיק את החיים בשביל למצוא את משמעותם, מה עשיתי בעצם?

אם אני אבוא לכיתה והמורה ישאל אותי למה לא עשיתי שיעורים,
אני אגיד שחפשתי את משמעות החיים כל הלילה ולא היה לי פנאי לכך.

אני מבטיח שכאשר תהיה בידי משמעות החיים אפרסם אותה בבלוג.

חבל לי על אילנה, המורה.
איך כל החיים השתנו לה בין רגע.
היא עדיין אותה אישה טובה, פשוט היא נראתה לי הרבה יותר אומללה.

והתמלמידים - שלמעט גובה, ציצים וזקן, אני לא באמת יכול להצביע על שינוי שחל בהם.
אותם התלמידים נראו לי שהם עדיין עם אותן תכונות שהיו להם ביסודי.

אני חושב שזה ככה גם בנהיגה.
מי שעובר טסט 5, ישאר נהג לא מוצלח גם אחרי שנים של נהיגה.
אנשים לא משתנים. מקסימום התכונות שלהם מתקצנות.

אני אישית, מרגיש שעברתי שינוי.
שאני באמת עושה משהו בחיים שלי.
הכל יהיה ברור יותר עם המשמעות....