הצלע השלישית

התחלתי לאחרונה בפרוייקט שיזמתי בביה"ס.
אני חונך חברתי יחד עם עוד סטודנטית להוראה.
אנחנו עוזרים, מגבים, מדברים עם תלמידים המוגדרים "בסיכון" בכיתות ח' וט'.

היום בית הספר ממש מילא אותי געגועים.
באמת שאהבתי את המקום. אהבתי את האנשים,
אהבתי (את רוב) המורים. אהבתי את האווירה הלימודית-חברתית.
אהבתי להיות שם.
אהבתי לשחק תופסת בהפסקות.
אהבתי שיעורי מתמטיקה בהם הייתי מסכם את החומר.
אהבתי לצחוק עם חבר'ה. גם כאלה שאני לא ממש קשור אלייהם.
כל האנשים שאני כנראה לא אשמור איתם על קשר, אבל הם כן חסרים בצורה מסויימת.
אהבתי לשבת עם שירה בשמש חורפית בחצר.
אהבתי ללכת לטייל עם גל ולעשות שטויות ולצחוק איתו.
אהבתי להיות בחדר תיאטרון גם בהפסקה.

וזה חסר לי.
קשה לי להפרד מהמקום שהיה כמו בית במשך די הרבה זמן.
המסגרת שכל כך התרגלתי ואהבתי.
הביטחון של הקרבה לבית, ועם מגוון האנשים שבכל זאת באנו מאותו מקום, וכן יש לנו בסיס דומה.

אני לא יודע מה הולך להיות לי בצבא.
בטח אני אכיר עוד מיליון אנשים חדשים.
ובטח יצאו לי משם חברים ממש טובים.
ואני אוהב מסגרות. אני צריך אותן (זאת אחת הסיבות למה התחלתי עם הפרוייקט הזה).

אבל עדיין... החששות...
והמתח של ללכת לקראת משהו שאתה לא יכול לדעת מהו עד שאתה עמוק בתוכו.

אבל כולם עוברים את זה.

וגם אני אצליח.

ואצטרף למשפחת הצבא, והישראלים.