הצלע השלישית

חפירה טוטלית. אם תקראו את הפוסט הזה, סביר להניח תגיעו לסין.

הקדמה קצרה למישהו מיועד - ר'
ר', אני מקווה שאתה זוכר שלא רציתי לפגוע בך לרגע, ואני מקווה שלקרוא את הדברים האלה שהיו לא

יפגע בך. ואם אתה מחליט לקרוא בכל זאת, אז תקרא עד הסוף. ותדע שאתה מאד חשוב לי ואני מאד

מעריך אותך ואת הדברים שהחלטת לעשות. מקווה להיפגש בקרוב....

ועכשיו לח-פ-י-ר-ה:

לאחר אותו לילה מדהים עם ניר, הייתי חייב לראות אותו שוב.
השתגעתי שהייתי צריך לחכות כמה ימים...

יום שישי באותו שבוע, תכננתי לפגוש אותו. להישאר לישון אצלו.

בבוקר קמתי וכשאכלתי ארוחת בוקר פתרתי את התשבץ מספרים כמו שאני אוהב כל יום שישי.

ואז ניר התקשר, ותכננו לגבי אותו יום.
אז דיברתי עם אור כי רציתי לפגוש גם אותה.

אור, כמו תמיד המצפון שלי, אמרה לי שאני חייב לגמור עניינים קודם.
אני חייב להיפרד מחברה שלי.
והאמת שהיא צדקה. עדיף ככה, כי אם אני בוגד פעם נוספת, זה נראה אפילו יותר מכוער.

אותו יום שישי, רציתי מאד להיפגש עם ניר, אבל פשוט עוד לא יכולתי.
התקשרתי לחברה שלי.
"אני רוצה שניפגש. שנדבר."
"מָמִי, אתה מפחיד אותי"

אני אף פעם לא אהבתי כשהיא קראה לי ממי.

אני הייתי בחרדה. לא היה לי מושג איך אני הולך לעשות את זה.
ידעתי שהייתי חייב. כבר ממזמן הייתי צריך להיפרד ממנה.

"פשוט זה כבר לא זה. וככל שאני איתך יותר, אני מרגיש שאני פוגע בך יותר"

התקשרתי לידידה טובה שלי שהיא עברה משהו דומה. החבר שלה עזב אותה בשביל גבר.
ליבי ליבי עליה.
אני זוכר באיזה דיכאון היא הייתה.

סיפרתי לה לא מזמן עלי ועל הנטיות שלי. היה לה קשה להאמין.
היא הראשנה מהביה"ס שיודעת עלי.

בכל מקרה, התקשרתי אליה והיא תמכה בי. חשבנו ביחד מה אני הולך להגיד.
החלטתי שלא לספר לה על כל העניין עם ניר. חוץ מזה שזה יפגע יותר, ולמעט העובדה שזה לא יפגע בה

אם היא לא תדע, היא וניר ידידים.
העדפתי לחסוך ממנה.
חשבתי על זה, שגם אני הייתי מעדיף שישקרו לי. הייתי מעדיף לרכך את המכה...

כשהגעתי חיכיתי שם. הייתי ממש בחרדה. היה לי כל כך קשה לחשוב על התגובה שלה.
זה היה די אירוני. בדרך שמעתי את "נובמבר" של מירי מסיקה. (שיר על פרידה שבמקרה גם בחודש נובמבר),

ובנוסף שמעתי את הדיסק הכל כך עצוב שתמיד גורם לי לבכות. 
ובחנות ליד איפה שחיכיתי השמיעו את רג'ינה ספקטור.
זיהיתי את השיר ההוא, Fidelity, שהפזמון שלו: "And it breaks my heart...."

חיכיתי בחרדה תוך כדי שפתרתי את התשבץ מספרים של יום שישי.
ניסיתי להעסיק את עצמי במשהו.
ואז היא הגיעה. יפה כתמיד. מאופרת, לבושה באופנה האחרונה...
שאלתי אותה אם היא רוצה ללכת לשבת איפשהו והיא אמרה שלא. היא פשוט התיישבה מולי שם על הריצפה. היא רק רצתה שאני אגמור עם זה מהר.
ואז באתי להתחיל והנשימה שלי די נתקעה. לא ידעתי איך לעשות את זה. פשוט המילים לא יצאו.
נשמתי ואיכשהו הצלחתי להוציא כמה מילים. וכשהקצת יצאו הן התחילו לצאת כולם. המשפטים שהכנתי, כל הרעיונות. יצאו איכשהו. אני ראיתי שהיא ניסתה להישאר אדישה.
דימעה אחת על הלחי.
אחרי זה הסתבר לי שכשאמרתי שאני רוצה לדבר היא ניחשה לבד. אז זה לא בא לה בפתאומיות

מוחלטת. רק בפתאומיות של היום.

"טוב כשהתחלנו לצאת ידענו שזאת לא חתונה קתולית, רק אהבת נעורים."
כל כך מתאים לה להגיד משפט כזה.

שאלתי אותה אם היא רוצה חיבוק. והיא לא רצתה.
האמת שאני חושב שהייתי צריך חיבוק בעצמי.

"לפעמים אנחנו חושבים הרבה על הרגשות של אחרים שאנחנו שוחכים לחשוב על עצמינו."
זה היה כל כך נכון לגבי. קשה לי להבין איך היא התקשרה למשפט הזה.
ואחרי זה היא הלכה. ראיתי אותה מתרחקת. יורדת ברגל במדרגות הנעות וכל צעד שלה עשה רעש גדול בכל הקניון בגלל העקבים.
היא הלכה לפגוש את אור למייקאפ שופינג. הן די תכננו את זה (טוב אור ידעה קודם).

הלכתי לקומה השילישית וישבתי על עדן החלון ופתרתי את הסוף של תשבץ המספרים.
כשכתבתי את הספרה האחרונה באותו רגע גם הסתיים הדיסק ההוא ששמעתי תוך כדי. הדיסק שתמיד מעציב אותי שהתחלתי לשמוע בנסיעה. זה היה די מטאפורי: כמה דברים מסתיימים בדיוק באותו רגע.
ואז ראיתי שעל הגג ישבו שלושה אנשים ביחד. שני גברים ובחורה. ואחד הגברים עשה לשני מסז'.
ואז הם יצאו ועברו מולי וירדו במדרגות הנעות, ושמתי לב, או שאולי רק היה נדמה לי, שברגע ההוא שהראש של הגברים נעלם למטה מעבר לתווך הראיה שלי, הם התנשקו.

החנויות התחילו להיסגר מוקדם כמו כל יום שישי.
התחלתי ללכת לכיון העיר של ניר ושל אור. וכשהגעתי חיכיתי בקניון וקראתי. האמת שלא אכלתי כל היום ובאותו רגע לא התחשק לי לאכול. ואז דיברתי עם ניר והוא הסביר לי איך ללכת והוא אמר שהוא יפגוש אותי בדרך. וכך היה.
ניפגשנו בדרך, שוב כמו שני חברים ותיקים או משהו. פשוט הלכנו זה לצד זה. ואז הגענו לביתו.
ואז סוף סוף מעלית. אז "בטעות" הוא לחץ על הקומה הלא נכונה. היה נחמד סוף סוף "לפגוש" אותו שוב. התגעגעתי אליו.

הגענו אליו לדירה וראיתי את החדר שהוא חולק עם אחיו הגדול. דווקא בנאדם מאד נחמד, קצת נדבק אבל מאד חביב.

ניר כבר סיפר לאחיו ולאמו על נטיותיו אבל לא לאביו.
אז לא היה להם אכפת כל כך, והם די הבינו שאנחנו מסתגרים לבד בחדר. זכותנו בכל זאת.

הוא היה ממש עייף ונירדמנו קצת. וכשהתעורננו התמזמזנו. והמשכנו לגעת אחד בשני, ולהתחבק, ולהתמזמז, ולדגד, ולנשק ברכות. ולהמשיך עד שזה הגיע למטה.
ועשינו ביד אחד לשני וגמרתי עליו, ואז הוא גמר על עצמו.
התנקינו,התלבשנו ופתחנו את הדלת.
"מה עשיתם שם כל כך הרבה זמן?" שאל אחיו.
"נרדמנו" ענה ניר.

אותו ערב יצאנו לאיזה מסיבת יומהולדת של ידידה של ניר. היו שם מלא אנשים. היה די נחמד, אפילו הכרתי כמה. ואחרי זה הלכנו לפגוש את אור.
היא פשוט לא יכולה שלא להסתכל עלינו מתנשקים.
זה היה בפארק חשוך ככה שלא ממש היה אכפת לי.
היה די קר אז נכנסתי לתוך הסווטשרט שלו יחד איתו.

אור סיפרה שחברה שלי (עכשיו זה כבר האקסית שלי), ועוד חברה של אור ישנות אצלה.
היא השאירה אותן למעלה וירדה למטה לפגוש אותנו.
היא אמרה שהאקסית שלי דווקא יחסית בסדר. שהיא כאילו החליטה שלא להיות עצובה.
אור גם סיפרה שהן התחילו לדבר על כל הדברים הרעים אצלי. היא לא כל כך אמרה לי מה עלה שם,

אבל היא כן אמרה על משהו אחד רציני. שאקסית שלי לא יכולה לסבול שאין לי שום חוש אופנה.
האמת שדי שמחתי שזה משהו כזה. וזה די נכון, ובאמת לא הכי אכפת לי מאופנה...

חזרנו לבית של ניר והייתי מאד עייף אז נירדמנו די מהר.

בבוקר כשקמנו, המשפחה שלו לא הייתה בבית. הם נסעו לאיזה מסעדה או משהו.
אז נכנסו להתקלח שניינו יחד.
זה היה די נחמד, רק הבעיה היא שהמקלחת קצת קטנה אז כל פעם רק מישהו אחד במים, ועוד דבר,

קצת נכנס לי סבון לעניניים. אבל חוץ מזה זה היה מהנה.
אותה שבת בילינו יחד בסטלה. לא עשינו הרבה.

ההורים שלי התקשרו כמה פעמים כי הם עברו בדרך אז הם חשבו שאולי הם יבואו לאסוף אותי.
הם לא רצו שאני אשאר שם יותר מדי זמן. הם יודעים שתמיד כשאני מזמין חברים אז אין לי סבלנות

אלייהם כל כך. אבל עם ניר זה אחרת... כמובן....

בערב פגשנו את אור ואת חברה שלה שהיא ידידה שלי, ענבר קוראים לה. היא בנאדם כל כל חמוד. אני

מבין איך האקסית שלי הצליחה להישאר עם חיוך כשהיא עם ענבר. איך אפשר שלא.
ענבר סיפרה כמה אור והאקסית שלי ריכלו על ניר. הן סיפרו לענבר שהיה לו חבר פעם. אז ענבר שאלה

אותו אם יש לו עכשיו והוא אמר שלא. אני בסדר עם התשובה הזאת. הרי אנחנו לא ממש ביחד.

אור וניר לא יכלו לסוע איתנו אז רק ענבר ואני נסענו לעצרת רבין.
קצת לפני שעלינו לאוטובוס, ענבר, שכל כך התלהבה מניר, ביקשה ממנו נשיקה. והוא הסכים.

הסתכלתי עלייהם מתנשקים. נשיקה קטנה כזאת. זה קצת צרם לי אבל זה היה בסדר.
אחרי איזה שבוע סיפרתי לענבר על ניר ועלי ואז היא מזה התנצלה.

הגענו לעצרת שהייתה מפוצצת באנשים, ופגשתי שם כמה מהשכבה שלי ואת הידידה שדיברתי איתה אז

באוטובוס שעזרה לי. היה לי מאד נחמד לפגוש את כולם.
ניפרדתי מענבר ונסענו כל החבורה מהשכבה הביתה.
באוטובוס ישבתי ליד הידידה ההיא וסיפרתי לה כל מה שהיה לי בסוף שבוע הזה.
האוטובוס היה מאד צפוף ורועש ככה שאני מקווה שלא היה מישהו ששמע משהו שהוא לא היה צריך לשמוע.

חזרתי הביתה אחרי סוף שבוע עם הקלה שזה נגמר ועם הכיף שהיה לי עם ניר.

שבוע שעבר גם קרו כל מיני דברים. פגשתי את ניר ואת אור ביום שלישי.
וביום רביעי ניר בא לישון אצלי עד יום שישי בצהריים.
בלילה כשהוא בא הסתכלנו איזה שעה על איזה ספר אומנות שיש לי. עמוד עמוד. הוא לומד אומנות אז הוא הסביר לי כל מיני דברים. היינו מאד עייפים אז הלכנו לישון.
וביום חמישי בערב, היה קטע שהזמנתי כמה חברים שלי, ובסוף נשארנו ארבעה, ניר אני ועוד שתי ידידות. אז אמרתי להן להתנשק. אז הן אמרו רק אם אנחנו מתנקשים. אז אחרי קצת הצגות כאילו אנחנו לא מסכימים זה קרה מול הענינים שלהן. זה היה דומה לנשיקה הרשאונה.
ואחרי זה הן התנשקו. היה מאד מצחיק בקיצור.

השהייה של ניר הייתה כרוחה בהתנסויות חדשות למינהן, בהכרת אנשים חדשים באיזור וכו'.
הוא גם עזר לי מאד בכל מיני דברים. כמו למשל שאמא שלי התעצבנה עלי שלא שטפתי כלים, אז הוא חיכה לי ואפילו הסכים פעם אחת להוציא את הזבל, ולעזור לאבא שלי לסחוב קניות הביתה.
גם הייתה את הארוחת צהריים עם אמא שלי שהייתה קצת מביכה אבל עברה בסדר גמור.
פחדתי קצת שהיא חושדת במשהו, אבל אחרי זה היא שאלה אותי אם הייתה איזה מישהי שמצאה חן בעיניו אז נרגעתי.

ביום שישי בבוקר הוא היה קצת מדוכא בגלל איזה מישהו שהיה איזה אקס שלו שגר קרוב אלי. אז הם חשבו אולי להיפגש כי הם עדיין ידידים, אבל זה לא יצא. בקיצור זה לא נגמר בטוב כל כך.
אני מקווה שהכל הסתדר איתו בסוף.

היו לי שבועיים מרקתים עם ניר.

לאן זה ממשיך מכאן, אני לא יודע... כרגע אנחנו לא בדיוק מוגדרים כ"בוייפרינדס". ככה נראה לי

לפחות. זה מה שאני חושב שהוא חושב.

יש לי עוד הרבה לכתוב על טיב היחסים הלא מוגדר הזה, אבל זה כבר יחכה לפוסט הבא....

>