הצלע השלישית

הפועל הזה, "אוֹהֵב", כבר איבד משמעות מרוב שמשתמשים בו.
אין כבר מילה לתאר את הרגש הזה כשהוא נמצא שם באמת.
כל דבר.
כל דבר הכי קטן אֲנִי אוֹהֵב בך.
אם זה הבלבול הקטן בין ג'יבריש ליידיש.
אם זה איך שאתה אוכל ג'חנון.
אם זה איך שאתה נוהג ורק כשאתה יוצא לכביש ראשי אתה שם חגורה.
אם זה איך שאתה שר לעצמך קצת כשאתה עושה איזה משהו עם הידיים.
איך שאתה מתלבש. עומד ומכחה ליד איזה עמוד או עץ, עם הידיים בכיסי המעיל שלך.
איך שאתה מגשש באפילה למצוא את הפלאפון או המפתחות שלך.
הריח של האפטרשייב שלך.
איך שאתה נראה כשאתה ישן. כמה אני אוהב שאתה מחבק אותי, ואני רק מקשיב לנשימות וללב שלך.
ולראות את הנעלים והמכנסים שלך מוטלים בצד בזמן שאתה איתי במיטה.
וגם אם זה הקולות האלה שאתה עושה לפני שאתה גומר.
הנשימות המהירות האלה.
הטעם של הגרון שלך, שאני כל כך אוהב לנשק.

הצחוק שלך. גם הציחקוק הכי קטן.
והרצינות שלך.

איך שאתה אומר "ליגה".
או איך שאתה אומר שאתה עייף.
איך שאתה אומר את ה"גם" במשפט "אֲנִי גם אוֹהֵב אוֹתְךָ".
איך שאתה מדבר על הכל פשוט.
איך שאתה מתייחס לדברים.
זה כבר דברים מעבר לדמות של אדם, זה דברים של מי שהוא.

ואת הכל ה-כ-ל! אֲנִי אוֹהֵב בך!
מעבר לכל מה שאי פעם אוכל להגיד, או לרשום, או לפרסם, או להלחין, או לחבק, או לדבר אל תוך הלילה במילים, בתווים, בעוצמה של חיבוק.
ואת כל הדבר הגדול והענק הזה שאני מרגיש, אני אמור להכיל בתוך 3 מילים:

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ

>